הצבא הרוסי והעיר ברלין - סיפור אהבה

ההיסטוריה חוזרת על עצמה. השחקנים משתנים והתנאים הפוליטיים, תרבותיים וכלכליים בטח אינם דומים, אבל ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. או לפחות ככה אומרים. קצרה היריעה מלדון בנכונות קביעה זו אבל סיפורנו היום הוא דוגמא טובה למעגליות שאנחנו כל כך בטוחים שקיימת.

המלחמות הטוטאליות של תחילת המאה ה-20 היו נוראיות, זוועתיות, קשות וכואבות שבהן עמים ומדינות התנגשו אחד באחר לאזרחים רבים נטבחו בהמוניהם. למשל, יותר מעשרים מיליון אזרחים וחיילים רוסיים נהרגו במלחמת העולם השנייה.

לרוסים יש היסטוריה עתיקת יומין עם העם הגרמני ומלחמת העולם שנייה אינה הפעם הראשונה שצבא רוסי כבש ושלט בברלין. הרקע, דומה מאוד לשנות הארבעים של המאה ה-20 – מלחמת שבע השנים. מלחמת עולם, פראית קשה ואכזרית המערבת את רוב מדינות אירופה, יבשת אמריקה, הודו והפיליפינים כשקרבות מתחוללים גם בצפון אפריקה. אכן, מלחמת עולם. מצד אחד עמדו אנגליה, פרוסיה, הנובר ופורטוגל ומצד שני אוסטריה, פרוסיה, צפרד, ספרד, שוודיה וסקסוניה. הסיבה – מלחמות ירושה בין בית המלוכה הבריטי לצרפתי שכללו יריבויות מרות גם בתוך בתי המלוכה האחרים באירופה.

בשנת 1758 הרוסים שאננים לאחר סדרה של ניצחונות בשנתיים הקודמות. האוסטרים מלקקים את פצעיהם מקרבות קשים באיזור סלציה שבפרוסיה. כשנה לאחר מכן, ב-1759 הכוח המשולב של רוסיה ואוסטריה נחל כמה תבוסות מידיו של פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, והתקדמותם לתוך פרוסיה נעצרה כמעט לגמרי. בגלל ניצחונותיו ורצונו לבלום את הרוסים, שלח פרידריך את צבאו הממוקם בברלין לעבר סליציה כדי להנחית מכה ניצחת על הכוח המשולב המתקדם.

בשלב זה, הפילדמרשל האוסטרי פנה אל עמיתו הרוסי, הרוזן  גוטליב היינריך טוטלנבאן (מוצאו סקסוני גרמני) על מנת שזה ישלח כוח חלוץ ויטול את ההזדמנות לכבוש את ברלין הבלתי מוגנת. המפתח היה מהירות. טוטלבאן שלח כוח המורכב כמעט לגמרי מפרשים קלים וקוזאקים על מנת שהם יגיעו לברלין לפני שפרידריך יזהה את האיום ויחזיר את צבאו הם דאגו שהם לא יצליחו לבזוז את העיר. טוטלבאן העדיף להשתמש בטקטיקה המכונה Coup de Main – התקפה מהירה מאוד שמשיגה את מטרותיה במהלומה אחת (בדומה לבליץ הגרמני 200 שנה מאוחר יותר).

התוכנית נחלה תבוסה מהר מאוד. מפקד הפרשים בברלין שנשאר עם כוח מליציה קטן הצליח לארגן מתנדבים וכ-2000 מגינים יצאו לפגוש את הכוח הרוסי הדוהר. הם הצליחו להדוף אותם אל מעבר לשערי העיר ולמנוע מהם כניסה. זמן קצר מאוחר יותר האוסטרים הגיעו לעזרת הרוסים עם כוח של כ-20 אלף חיילים. באותו זמן, הנסיך יוג'ין מוויטנברג הצליח להגיע לברלין עם כוח מגן של כ-16,000 איש. למרות עיבוי השורות, מגיני העיר ראו כי ידם על התחתונה ואין הם יכולים לעמוד במתקפה משולבת רוסית – אוסטרית לאורך זמן או בכלל. ולכן, מועצת העיר החליטה להיכנע ולמסור את העיר לידי הרוסים. למה לידיהם ולא לאוסטרים כשברור היה שהאוסטרים הם הרוב בצבא התוקף? ובכן, אוסטריה ופרוסיה היו יריבות מרות ונראה אז לפרוסים כי יהיה זה פחות משפיל להיכנע לרוסים.

הדעות היו חלוקות במחנה הכובש מה עליהם לעשות עם העיר. בעוד שהאוסטרים רצו לנקום בברלינאים ולבזוז את העיר עד יובש, הרוסים העדיפו לשמור על איפוק על מנת לשמור על המוניטין הבינלאומי שלה כבעלת כבוד. כארבעה ימים לאחר כיבוש העיר הכוח הכובש נסוג לאחר שבזז כמה אלפי רובים, תחמושת ומצרכים לצבאו ובעצם הצליח להשיג את מטרותיו האסטרטגיות – להשפיל עד עפר את פרוסיה. מה גם שאני בטוח כי השמועה שפרידריך בדרכו צפונה עם כוח גדול סייעה לנסיגה המהירה.

המלחמה לא הטיבה עם פרוסיה ונראה כי גורלה אבוד בשנת 1762.ולמרות זאת המאורעות של אותה שנה יזכרו בתודעה הגרמנית ב"נס של בית ברנדנבורג". באותה שנה נפטרה אליזבתה, צארית רוסיה ואחיינה פטר השלישי עלה לשלטון. פטר, שהיה פרו גרמני בכל רמ"ח אבריו, החליט לסיים את המלחמה ולכרות שלום עם פרוסיה.

מסופר כי בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, כשצבאו של סטלין היה כבר בפאתי ברלין, היטלר סיפר לעוזריו שהוא מקווה ומאמין שהאומה הגרמנית תזכה לעוד "נס של בית ברנדנבורג" ויקרה משהו מופלא, כמו מותו של רוזוולט או מריבה קשה בין צ'רצ'יל לסטאלין. 

המסדר הגילברטיאני - יזמות דתית בימי הביניים.

היי חברים, הרבה זמן לא התראינו. מצטער על זה, היתי בחופשה. ובכן חופשה מנטלית בעצם. אך הסיפור הוא ארוך והיריעה קצרה היא ולכן נעבור מיידית לתוכן היומי. אבל נכון שהתגעגתם?

היום נכיר לכם את המסדר הגילברטיני, אחד מהמסדרים הדתיים הפחות מוכרים ששלטו באנגליה של ימי הביניים. היחודיות של מסדר זה שהוא אנגלי מהיסודות ועד לפדחותיהם של הנזירים וכובעי הנזירות.

הכל התחיל עם אדם בשם גילברט שנולד בכפר בשם סמפרינגהם במחוז לינקולנשייר. בניגוד למנהג של התקופה אביו לא שלחו להיות שולייה של אביר ובבוא העת להיות אביר בעצמו. במקום קרבות ועלמות במצוקה, גילברט נשלח לפאריס ללמוד תיאולוגיה ולהתחיל בקריירה מסעירה של כומר. כשחזר מפאריס המסעירה ב-1120 קיבל משרת פקיד באחוזת הבישופ של דיאוכזיית לינקולן. בזמנו הפנוי התחיל בית ספר לבנים ובנות (בית הספר היסודי בכפר עדיין קרוי על שמו ).  לאחר כמה שנים כמנהל בית הספר הוא הוסמך לכמורה על ידי מחליפו של הבישופ, אלכסנדר. נכון לציין שגילברט בכלל לא היה מעוניין במשרות הכנסייתיות בהתחלה והעדיף להיות מורה ולקדם את חייו במסלול זה. לאחר כמה שנים הוצעה לו משרת הארכידיקון של לינקולן אך הוא סירב בתואנה שהוא לא מכיר דרך בטוחה מזה לגיהנום. נראה כי דעתו בשלב זה הייתה מוצקה לגבי משרות כנסייתיות והאחריות המוסרית הנלווית אליהן.

שנת 1130 הייתה שנה מכרעת בחייו של גילברט. באותה שנה אביו נפטר והוא קיווה להשפיע בצורה משמעותית יותר על האדיקות באיזורו. לכן, חשב להקים מנזר. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו הוא ויתר והחליט כי מנזר גברים זאת עבודה קשה מידי וכנראה לא תצליח. לכן, אסף 7 נשים שאותן לימד בבית הספר כשהיו נערות והקים מנזר נזירות על פי המודל הציסרטרסיאני. מטרתו הייתה להעתיק ככל שיכול את החיים המונסטיים של מנזר סיטו בדרום צרפת (Citeaux). בעצת אב המזנר של ריבו Rievaulx)) גילברט הוסיף אחים ואחיות חלוניים ׂ(lay brothers and sisters) לשבע הנזירות שדאגו לכל התפקידים החילוניים של המנזר. אותם הוא לקח מהשכבות הנחשלות והעניות ביותר של הכפרים והעיירות בסביבתו.

במשך שמונה שנים המנזר הקטן של גילברט התפתח וגדל עד שבשנת 1139 התווסף סניף נוסף של המסדר הגילברטיני. כאות הוקרה הבישופ אלכסנדר נתן למסדר את האי האוורהולם כדי שיקום עליו מנזר מבודד (אחת המטרות של המסדרים הציסטרסיאנים). לאחר שהמסדר התבסס ונוספו סניפים חדשים, יצא גילברט לצרפת לבקש מאב המנזר של סיטו שיקבל אחריות מנהלית על מסדרו (כל מנזר, אפילו של נזירות, צריך נזירים אחראיים). את הדבר הזה אב המנזר של סיטו סירב לעשות בתואנה שהם אינם יכולים לשלוט על נשים. גילברט היוזם בתגובה החליט להצמיד למנזרי הנזירות שלו כמרים מוסמכים, והקים קהילה של נזירים אוגוסטיניאנים מסופחים שדרכם הייתה הרגולה של אוגוסטינוס הקדוש (canons regular). לאחר רפורמה זו, כל בית של המסדר הגילברטיני כלל 4 קהילות – נזירות, אחים חילוניים, אחיות חילוניות וכמרים. במהלך השנתיים הבאות לאחר חזרתו של גילברט מצרפת נוסדו עוד ועוד בתים גילברטיאנים ובסך הכל 13 סניפים של המסדר הוקמו במהלך חייו.

המסדר הגילברטיאני היה מאוד פופולארי עד דעיכתו, בעיקר מפני שהיה המסדר הנזירי היחיד שהיה כולו אנגלי, ללא תלות בכוחות חיצוניים כמו מסדרים אחרים. המלוכה הבריטית אהבה עובדה זו בעיקר מפני שהנאמנות של הנזירים לכתר הייתה מוחלטת. למרות זאת, לקראת סוף המאה ה-14 המסדר איבד רבות מנכסיו וחבריוו הפכו לעניים מרודים. המלך הנרי ה-6 ניסה להציל את המסדר מפשיטת רגל וביטל כל התחייבות כספית של הנזירים. התחייבות זו לא עברה עם הכתר ליורשיו. המסדר גם לא ניצל מהרפורמות של הנרי ה-8.  ולאחר שהנרי החליט לבטל את המנזרים והנזירות, גם המסדר הגילברטיני מצא את עצמו תחת חוד הגרזן. מכת המוות האחרונה הייתה בשנת 1545 כשאב המסדר הגילברטיני האחרון , רוברט הולברייט, קודם לארכיבישופות של יורק. לאחר מהלך זה בעצם המסדר פוזר כשהוא כולל 26 בתים. 

בשנת 1202 כ-12 שנה לאחר מותו הוא הוכרז כקדוש. 

ברכות לזוג המלכותי ולדוכס החדש. דוכסות קיימברידג', מי את?

רבותי, ההיסטוריה התרחשה לפני כמה ימים מול עיניהם הנפעמות של כשני מילארד צופים ברחבי העולם. נתיניה הרבים של מלכת אנגליה – בארצות כמו הממלכה המאוחדת, קנדה, הודו, אוסטרליה, ג'מייקה (ואפילו בארצות הברית), קיוו להציץ בשמלתה המפוארת של קייט מידלטון ובמדיו המצוחצחים של הנסיך וויליאם. זהו יום חג ידידיי ואפילו אנו, שדווקא לכבוד המאורע זוכרים בגאווה את ההיסטוריה הבריטית שלנו, חוגגים ברוב חוצות.

בבית המלוכה הבריטי קיימת מסורת נפלאה. כמתנת חתונה המלכה מעניקה תארי אצולה לבני ובנות בית המלוכה. מנהג נפוץ הוא שצאצאיו הישירים של השליט מקבלים תואר דוכס, שהוא תואר האצולה הגבוה ביותר הקיים בהיררכיית האצולה הבריטית, חוץ מהמלך. כך לדוגמא, הנסיך אנדרו, בנה השני של המלכה אליזבת', קיבל את התואר דוכס יורק ורוזן אינוורנס ביום חתונתו. היום, ברוב הדר וכבוד מאופק קיבל הנסיך וויליאם, נכדה של המלכה, את תואר דוכס קיימברידג' ואילו אשתו החדשה והנאווה, קייט, הועלתה לדרגת דוכסית.

במסורת הבריטית התואר דוכס קיימברידג' אינו חדש אך עם זאת אינו תואר רב מעלה, כדוגמאת תואר דוכס יורק. דוכסות קיימברידג' נוצרה בעקבות הצורך, שהתעורר במהלך המאות, להעניק עוד ועוד תארי אצולה לחברים וידידים למלך. היסטורית, דוכס קיימברידג' לא הועבר בירושה אלא ניתן במקרים שונים, בהתאם לצרכי הממלכה. הוא הוענק סה"כ חמש פעמים ונכחד אחרי דור או שניים.

הראשון להחזיק בתואר דוכס קיימברידג' היה ג'יימס סטיוארט, בנו של דוכס יורק מאשתו הראשונה, בשנת 1664.  ג'יימס נפטר בגיל צעיר, ללא יורשים, ואחיו הצעיר אדגר קיבל את התואר. אבוי, גם הוא נפטר בגיל מוקדם והתואר לא הוענק בשלישית. כשנה  לאחר מכן צ'רלס סטיוארט, בנו של דוכס יורק מאשתו השנייה קיבל את תואר דוכס קיימברידג' מהמלך אך גם הוא נפטר בהיותו כבן חודש. התואר נכחד בשנית והוחזר למאגר התארים הלא מנוצלים של הממלכה.

לאחר מותו של דוכס קיימברידג' הפעוט שושלת יורק איבדה את דוכסות קיימברידג'. התואר הועבר לג'ורג', הנסיך הבוחר של הנובר (Elector Prince)  שקיבל את התואר הדוכס ה-1 של קיימברידג'. ב-1727 ג'ורג' הומלך למלך ג'ורג' ה-1 והתואר אוחד עם המלוכה ונכחד כתואר עצמאי, בפעם הרביעית. במהלך המאה ה-19 הוענק התואר רק פעם אחת, לבנו השביעי של המלך ג'ורג' השלישי. הוא היה היחיד שהצליח להעביר לבנו בירושה את התואר. התואר הפסיק להתקיים בשנת 1904 כשהנסיך ג'ורג', נכדו של המלך ג'ורג' ה-3 מת ללא יורשים. כיום, הנסיך וויליאם הוא הראשון מבית ווינדזור שמוענק לו התואר.

מומחים לאצולה הבריטים גורסים כי הנסיך וויליאם קיבל את התואר היא מפני שהוא מאוד בריטי באופיו. לפי צ'ארלס קיד, העורך של האתר  Debrett's(המדריך לאצולה ולאריסטורקרטיה הבריטית), כולם מכירים את העיר קיימברידג' ולכן התואר משמש גם לזיהוי אצולה בריטית בצורה כמעט מיידית.

למרות זאת, היסטורית ישנן כמה סיבות מדוע הזיהוי של בית המלוכה הבריטי עם קיימברידג' אינו טבעי. ראשית במלחמת העולמות המשתוללת בין אוניברסיטת אוקספורד ובין קיימברידג', אוקספורד נשארה ותמיד תהיה מזוהה יותר עם המלוכה הבריטית. אוניברסיטת קייברידג' הולידה מתוכה פוריטנים רבים שדאגו להתריס ולהתסיס נגד בית המלוכה. שנית, לקיימברידג' יש גם היסטוריה עקובה מדם הקשורה עם המלוכה הבריטית. אוליבר קרומוול, המהפכן הפוריטני הגדול שערף את ראשו של צארלס ה-1 סטיוארט ב-1657, היה איש קיימברידג'. שלישית, אחרי החזרת המלוכה בסיום תקופתו של קרומוול, אוניברסיטת קיימברידג' הרשתה הדפסת ספרים ועלונים הקוראים נגד בית סטיוארט ואילו אוקספורד הורתה שאין להכניס פוליטיקה לכתלי הלימוד ואסרה כל פרסום של חומר תעמולה אנטי מלוכני. זה היה אמנם שלילה גסה של חופש הביטוי אך אוקספורד זכתה בחסד מלכותי על מהלך זה.

ולמרות זאת, אף חבר מבית המלוכה הבריטי לא החזיק תארי כבוד רמי מעלה של אוניברסיטת אוקספורד ובמהלך השנים האוניברסיטה ובית המלוכה התרחקו זו מזה. להבדיל, כמה וכמה אצילים זוטרים ובכירים, ממזרים למלכים וקרובים כאלו ואחרים של בית המלוכה הבריטי קיבלו תארי כבוד ופרופסורה מאוניברסיטת קיימברידג'. וכך לאחר יותר מ-100 שנה האוניברסיטה קיבלה את הכבוד המגיע לה. מי אמר שהפוליטיקה אינה משחקת תפקיד?

דת ומדינה בשושלת מינג - פגישה בין קיסר יונגל לקאראמפה ה-5 של טיבט.

הסיפור הוא תמיד אותו סיפור. יש מלך, והוא היה טוב ואיחד את הממלכה וכל האיכרים והאבירים (או אצילים, תלוי איפה אתה נמצא) היו שמחים ומאושרים בחיים הקטנים והלא מעניינים שלהם. ואז המלך מת וכולם רוצים להיות המלך החדש, במיוחד הבנים שפתאום שכחו מה זאת אהבת אחים. מלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם מתלקחת ובסופה אחד מהבנים מנצח ומוכתר למלך. לאחר הכתרתו הבן המנצח מתחיל לחפש בעלי ברית בכדי להבטיח את מלכותו. הדת מאז ומתמיד הייתה בעלת ברית נפלאה.

 כך היה גם בסין של שושלת מינג. הקיסר האנג-יו (Hongwu) נפטר בשנת 1368 והשאיר אחריו ארבעה בנים. לפני מותו, הקיסר המנוח הכתיר תחתיו את נכדו ובכך הכעיס עליו את בניו האחרים. אחד הבנים הללו היה בחור בשם זיו – די (Zhu-Di). הנסיך הצעיר אמנם נולד לקיסר, אך עקב שמועה שאמו הייתה פלגש למלך, כנראה ממוצא מונגולי או קוריאני, לא נבחר למלוכה. כשראה כי המלוכה אבדה לו הוא התמרד נגד הקיסר החדש (Jianwen Emperor), שהיה בעצם אחיינו. לאחר מלחמת אזרחים ומרד עממי נגד השלטון הלא צודק של הנכד, הוא הצליח לחטוף בשנת 1402 את השלטון והוכתר לקיסר יונגל  (Yongle) של שושלת מינג, בגיל 42.

קיסר יונגל לא הרגיש בטוח בשלטונו, במיוחד לאחר סיום מלחמת האזרחים. בשנים הראשונות היה צורך לרפא את סין הכואבת משנים של מרד, מלחמות (זכרון שלטון המונגולים היה טרי עדיין) ותהפוכות פוליטיות והקיסר החדש בילה את

מיטב זמנו ברדיפה של תומכי השלטון הקודם.

 לאן יפנה הקיסר שלנו? מהיכן יקבל את התמיכה שכל כך היה זקוק לה? כמובן שמהדת. אחת הפעולות הראשונות שעשה הקיסר החדש היה להזמין את הקאראמפה החמישי, דאשין, ראש הזרם הבודהיסטי שנקרא קגיו, בשנת 1403. לפי תרגום טיבטי מהמאה ה-16 של מכתב ההזמנה נראה כי הקיסר היה מאוד מנומס ולבבי בהזמנתו. יחד עם המכתב נשלחו מספר מתנות יקרות ערך (כמו גלילי משי ומטילי כסף) אל הקאראמפה. על מנת למצוא את המנהיג הבודהיסטי ולהזמינו, דבר שכנראה לא היה בכלל קל, נשלחו עוזרו וסריסו של הקיסר, יחד עם נזיר בודהיסטי מחצר המלך בשם Zhi Guang. מסעם של השניים היה ארוך וקשה והם לא חזרו לבירה היקסרית אלא רק בשנת 1407.

הקיסר חש אהדה רבה למנהיג הרוחני הבודהיסטי וכשזה הגיע לבקרו, ב-10 באפריל, 1407, הוא ויתר על מנהגי הכבוד המסורתיים בסין, במיוחד על מנהג ההשתחוות העמוקה (Kowtow) לקיסר. בנוסף הוא כיבד את דאשין בכך שנתן לו מקום לשמאלו והושיב אותו גבוה ממנו. מנהג זה לקוח מהמונגולים, כחיקוי של מנהגו של קובלאי חאן (נכדו של ג'ינגס חאן), שהיה יושב נמוך מהנזיר הטיבטי כשהאחרון היה מייעץ לו בעניינים דתיים. הקאראמפה הטיבטי נשאר חודש שלם בבירה הקיסרית והורעפו עליו מתנות וכיבודים אין סוף.

החשיבות הפוליטית ההיסטורית של ביקור הקאראמפה בנאנג'ינג היה בכך שכונה "מלך" על ידי הקיסר. בכך שהקיסר כינה את הנזיר הבודהיסטי כמלך, הוא ניסה לבנות אמון וברית בין שליטים – אחד ארצי והאחר רוחני, כפי שבזמנם המונגולים נהגו לעשות עם המנהיגים הרוחניים של טיבט. המנהיג הטיבטי סירב להצעת הברית הנדיבה והצליח לשכנע את הקיסר לתת

את התואר למנהיגי זרמים בודהיסטיים אחרים.

הצלחות פוליטיות היו דווקא נחלתו של הקראמפה מול השלטון הסיני על טיבט. המנהיג הטיבטי הצליח לשכנע את הקיסר לא לכפות את כוחו הצבאי על טיבט ולתת לה חופש דתי ואדמיניסטרטיבי (עד כמה שאפשר). אחת מן הצעותיו של הקיסר הייתה לשלוח עם הנזיר כוח צבאי קיסרי לתוך טיבט על מנת להכריח את ראשי הזרמים הבודהיסטיים האחרים להכיר במרותו של דאשין. המנהיג הבודהיסטי דחה את עזרה זו וביקש מהקיסר לא להתערב. כיום דיעות החוקרים חלוקות האם ביקורו של הנזיר הבודהיסטי היה דתי בעיקרו או פוליטי ברובו. בכל מקרה, ביקורו של הקאראמפה החמישי בבירה הסינית, השתתפותו בטקסים וברכותיו את הקיסר סייעו רבות לחזק את התמיכה העממית בקיסר, לאור עלייתו הבעייתית לשלטון.

כולנו ירוקים היום. על פטריק הקדוש ואיך הוא נהפך לקדוש העליז ביותר שהעולם מכיר.

על אירלנד שמעתם? ועל גינס? כמובן. אני מניח שגם לפרקונים וכובעים ירוקים עם דש ופרח מוכרים לכם. אבל מאיפה כל זה בא ומי היה פטריק הקדוש ובעיקר, למה לכל הרוחות אנחנו חוגגים את יומו של קדוש קתולי ב-17 במרץ כל שנה?

ובכן, פטריק היה כומר קתולי שחי במאה ה-4 לספירה ונולד למשפחה ממוצא בריטוני -רומאני עשירה. הוא גדל במחוזותיה הבריטיים של האימפריה הרומית ומשפחתו שירתה כשרתי כנסייה וככומרים. בהיותו בן שש עשר אביבים שמחים הוא נחטף על ידי פיראטים קלטים מהאי השכן "המערבי" (כך קראו לאירלנד הבריטונים באותו זמן) שמידי פעם נחתו על חופי בריטניה וחטפו ילדים לעבדות. הוריו של פטריק הצעיר היו בטוחים שהוא נחטף עקב חוסר התעניינותו בענייני כנסיה או רצונו לא ללכת בעקבות אבותיו. אפילו פטריק עצמו האמין כך והוא כותב כי:

"I, Patrick, a sinner, a most simple countryman, the least of all the faithful and most contemptible to many…I did not, indeed, know the true God; and I was taken into captivity in Ireland with many thousands of people, according to our deserts, for quite drawn away from God, we did not keep his precepts, nor were we obedient to our priests who used to remind us of our salvation" (מקור).

בזמן שהותו הכפוייה באירלנד פטריק חווה (כמו כל קדוש שמכבד את עצמו) התגלות אלוהית והוא כותב כי האל התגלה אליו ולימד אותו את האור ואת המילה הקדושה. הוא האמין כי הוא עצמו הצנוע והקטן, שאינו שווה יותר מנמלה בעיני האל קיבל את סליחתו של האל ואת המשימה הקדושה ללכת וללמד את דברו (מעניין האם הזיות אלו נגרמו עקב שתייה לא מרוסנת של גינס). פטריק האמין כי מטרתו הקדושה החדשה היא להעביר את דבר האל לכל אדם ואומה תחת השמש, שאינם עדיין מאמינים. בסופו של דבר פטריק ברח לבריטניה בחזרה ומיד הלך והתחיל ללמוד להיות כומר.

בשנת 432 פטריק חווה עוד מעין התגלות והחליט כי עכשיו עליו לחזור למקום שבו הכל התחיל, אך הפעם כבישופ (הבחור עלה מהר בדרגות הכנסייה, מה?) ולנצר את הפגנים המסכנים שלא קיבלו את דבר האל. אוקי, אז הוא הגיע לאירלנד והאירים ממש לא קיבלו אותו בזרועות פתוחות. מספרים שהוא היה צריך לכרות בריתות עם קהילות נוצריות שכבר היו שם וכל הזמן להיזהר מרוצחים ומסוכניו של המלך הגבוה של אירנלד שרצו לתפוס אותו. פטריק מת אחרי 30 שנות מיסיונריות באירנלד ולמרות שהיו ניסיונות ניצור מוצלחים יותר, פטריק נחשב לקדוש שהתחיל את הכל ולחשוב ביותר. הוא מת ב-17 למרץ שנת 461 ויום מותו נקבע כחג לאומי באירלנד. האירים מסמנים את החג כיום של שמחה, אושר ומזל טוב.

אבל מה מקור הסימנים ההזויים שאנו מזכירים ביום סנט פטריק?

·   התלתן: התלתן הוא צמח תלת עלי שכולנו מכירים. באנגלית הוא מכונה Clover אך באירלנד הוא נקרא Shamrock על פי המילה seamróg. לפי האגדה, האירים לא ממש הבינו את תאוריית השילוש הקדוש של הנצרות. הם לא הבינו מה זאת אומרת האב, הבן ורוח הקודש הם כולם אותו דבר אך בעצם שונים במהותם. פטריק הסביר להם זאת והדגים על ידי תלתן משולש ואמר שכמו העלים הם אותו דבר, שייכים לאותו צמח, הם שונים וכל אחד מהווה חלק מהותי מהשלם.

·   לבוש ירוק: הירוק בכלל לא היה הצבע המקורי של יום סנט פטריק, אלא כחול. לא סתם כחול, יש גוון מיוחד של כחול שנקרא "כחול סיינט פטריק". המסורת של לבוש ירוק התחילה מכמה סיבות. ראשית, אירלנד כונתה בספרות העתיקה, במיוחד הרומית, כ"אי הברקת" בגלל הצמחייה הירוקה שגדלה בכל האי. שנית, במהלך השנים התלתן הירוק נהפך לסמל יום פטריק הקדוש והיו לובשים אותו על דש הבגדים. שלישית, ב-1798 הייתה התקוממות עממית באירנלד ומארגניה לקחו את המוטיבים הירוקים המאפיינים את אירלנד ולבשו בגדים ירוקים. המסורת התפשטה כמו קצף בכוס גינס ומאז לובשים ירוק כדי לסמן הזדהות עם אירלנד.

·   שתיית המון בירה: האירים נוהגים לשתות בירה בכמויות לא הגיוניות ביום סיינט פטריק. כשלעצמו האירוע אינו יוצא דופן. האירים שיכורים.

·     שמחה וצהלה בחג: תולדה של הסעיף הקודם.

יום פטריק הקדוש שמח לכולנו!

 מקור

מתכונת חדשה לבלוג ההיסטורי שכולנו אוהבים

קוראי היקרים, לא פרסמתי רשומה כבר יותר משבוע וחצי. אל תחשבו כי שכחתי אותכם והלכתי רעות בשדות זרים (למרות שהלוואי שהייתי באיזה שדה ירוק עם מחברת. זה המקום האידאלי בשבילי לכתוב בו. מה שלכם? תכתבו לי תגובות), פשוט במהלך השבוע וחצי האחרונים הרהרתי שאני צריך לשנות קצת את הפורמט של הבלוג ולעשות אותו יותר מאורגן ומסודר. הייתה לי בעיה רצינית עם בחירת הנושאים לכתיבה. לפני כל פעם שרציתי לפרסם הייתי נתקע עם השאלה "על מה אני אכתוב הפעם"? טוב, לכל בלוגר יש את הבעיה הזאת לפעמים. אומנם נכון, אך היא הציקה לי מאוד והפריעה לחברה שלי לישון בלילה (עקב הרהורי נפשי בקול רם). לכן החלטתי לשנות קצת. במקום לדלות אירועים לא קשורים מההיסטוריה ולכתוב עליהם רשומות החלטתי להתמקד בשני נושאי על (ככה אני קורא להם) ולקדוח בהם בכל מיני זוויות. לאחר שארגיש כי אני כיסיתי את הנושא כמה שאני יכול, אעבור הלאה.

הנושא הראשון שבחרתי הוא היסטוריה של אירלנד. למה? ובכן כי זה מעניין אותי ומפני שכולנו אוהבים גינס אבל לא יודעים דבר וחצי דבר על האי הנפלא שממנו היא באה. הנושא השני שלי יהיה זנות. כן, המקצוע העתיק בעולם (ובכן זה לא מדוייק - ציידים ולקטים היה בעצם המקצועות העתיקים בעולם. למרות שמי יודע האם לא הייתה איזו "מארחת" בכפר שהייתה דואגת לצורכיהם של הציידים בשובם מן הסוונה. ישנן כמה סיבות לבחירתי בנושא זה:

1. נושא מעניין וסקסי.
2. יש הרבה לכתוב עליו, כולל תת נושאים כמו קורטיזנות, גיישות וסוגים אחרים של זונות שאין אנו יודעים עליהן הרבה כאן בישראל. 
3. הנושא הוא מעין פרה קדושה בארץ. לא מלמדים היסטוריה של הזנות ואין משיחים עליה או על העוסקים בה. יש מה לומר ולהגיד בנושא ואין זה תחום מביש, קלוקל או משחית. 
4. זונות ונשים מארחות בכלל היו קשורות לכל מהפכה, מלחמה, אירוע או אדם פוליטי שזוכרים והזונות הנן כשתי וערב בנבכי ההיסטוריה. 

אני מקווה שהשינוי יהיה כמו רוח רעננה ויביא לכם תענוג. אני מאמין כי בהתמקדות בנושאים אלו אוכל לספק לכם תוכן יותר טוב, יותר מעמיק ואיכותי ויותר מעניין. אשמח לשמוע מה דעתכם בעניין זה. אנא הגיבו. 

מכירים את פרס האוסקר? אז קבלו 5 פרסים שאתם בטוח לא מכירים.

לפני כמה ימים היה טקס האוסקר, אתם יודעים, אותו אירוע שכולם בו מתלבשים ממש יפה (או ממש גרוע, תלוי מה אתה רוצה שיגידו עליך) ומשום מה מעדיפים לצעוד על שטיח אדום. ובכן, עבדכם הנאמן בפריק היסטורי החליט, לכבוד הטקס המפורסם ביותר בשנה, לכבד אותכם, קוראיו היקרים, בחמישה פרסים אחרים, שבטוח ולא שמעתם עליהן, אך מהווים מקור גאווה לאלו בעלי המזל.

     1. פרס רומא לאומנויות: פרס שניתן מ-1666, ימיו של המלך לואי ה-14, על ידי ז'אן בפטיסט קולבר, שהיה שר האומנות של המלך. באותם ימים הצרפתים מאוד אהבו אומנות (אני יכול לנחש מה הם היו חושבים על האומנות הפוסט מודרנית), במיוחד ציור פיסול ואדריכלות (שהיום נחשבים לאומנות רנאסנסית). הפרס ניתן לאומנים בתחילת דרכם שעברו מבחנים קשים וארוכים. בהתחלה התחרות אורגנה על ידי האקדמיה המלכותית לפיסול וציור הייתה פתוחה אך ורק לתלמידיהם. הזוכים בתחרות היו מקבלים סטיפנדיה מהמלך והיו נשלחים על חשבון האוצר המלכותי לשהות של שלוש עד חמש שנים ברומא, שם היו יכולים לצייר, לפסל וליהנות מהחיים הטובים. התחרות הפסיקה להתקיים ב-1968.

2. פרס דאג וורייט (קנדה): פרס, על שמו של מאייר ואיש קומיקס קנדי בשם דאג וורייט, שניתן כל שנה בקנדה למאיירים קנדיים שפרסמו עבודות איור מצטיינות באנגלית. תהליך הבחירה מורכב מאין כמוהו – את מקבלי הפרס בוחרים חמישה מושבעים, שתרמו רבות לתרבות ולחברה בקנדה. את אותם מושבעים בוחרת ועדה נבחרת של מומחים מתחום הקומיקס. טקס הענקת הפרס מתקיים באותה מתכונת של תחרויות ספרים וזאת בכדי להקביל את ז'אנר הקומיקס עם עולם כתיבת הספרים. בשנים האחרונות התחרות צברה פרסום והפכה מפרס שולי למרכזי בעולם הקומיקס הקנדי.

3.    פרס "האח הגדול" (האמריקאי, יש עוד גרסאות): פרס שניתן כל שנה על ידי "פרייבסי אינטרנטיאונל" (מלכ"ר בריטי שמפרסם פגיעה בפרטיות הפרט על ידי ממשלות) לארגונים ממשלתיים, מוסדות ציבוריים או גופים פרטיים שתרמו תרומה משמעותית לפגיעה בפרטיות האדם או שהדליפו מידע פרטי לידי צד שלישי. הענקת הפרס אמורה להגדיל את העניין הציבורי בסוגיות של פרטיות, חדירה לפרטיות ותופעת "האח הגדול". הפרס נקרא "האח הגדול" על שם הדמות בספרו של ג'ורג' אורוול – "1984".

  4. פרס מריה דיקין לתעוזה בבעלי חיים. כן, זהו פרס אמיתי. הפרס ניתן כל שנה בבריטניה ותחילתו בשנת 1943 כשמריה דיקין, פעילה למען זכויות חיות, החליטה שגם חיות צריכות לקבל הוקרה (לאסי, שובי הבייתה בבקשה). הפרס ניתן 54 פעמים רק בין השנים 1943-1949 ל-32 יונים, 18 כלבים,3 סוסים וחתול אחד על פועליהם בשירות ההצלה והצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה (אחדים מבין הזוכים היו ווינקי היונה, בוב הכלב, ריגל הסוס וסיימון החתול). שלושת זוכי הפרס הראשוניים היו שלושה יונים ששירתו בחיל האוויר המלוכתי שתרמו להצלתו של צוות אוויר שנחת נחיתת אונס. ואני שואל, הם קיבלו העלאה בדרגה על זה? או לפחות אוכל יותר טוב?

5.     לסיום, פרס שיחמם את ליבכם. מסדר החיוך   (The Order of Smile)הוא פרס בינלאומי שניתן כל שנה על ידי ילדים למבוגרים על תרומתם הגדולה לרווחה וסיוע לילדים ברחבי העולם. הפרס התחיל כרעיון של אישה פולניה בשם וונדה חוטומסקה בשנת 1968. כעשור מאוחר יותר, ב-1979, קורט וולהיים, מזכ"ל האו"ם באותה תקופה, קידם את הפיכתו של הפרס לתחרות בינלאומית המתרחשת עד היום. הלוגו שמאפיין את מסדר החיוך נבחר בתחרות של ציורי ילדים מתוך כ-45,000 הגשות. הזוכה, אווה צ'ורבק מפולין, ציירה שמש עם קרניים לא שוות על ידי שימוש בצלחת כתבנית. 

פוריטנים היסטריים, מכשפות ורצח במסווה של צדקה – יום הולדת 319 לציד המכשפות הראשון בסאלם.

היי, מישהו הביא עוגה? היום, ה-1 למרץ, 2011, אנו חוגגים יום הולדת 319 לתחילת המאורעות שנקראו מאוחר יותר "ציד המכשפות בסאלם". אתם יודעים, מגרש השדים, הפרש ללא הראש וכל הסרטים כדוגמתם שנעשו על מכשפות, שריפת נשים וכו'.

סיפורינו התרחש בעיירה הציורית סיילם. העיירה נוסדה ב-1626 על פתחו של נהר נאומקג (Naumkeg) במסצ'וסטס שבעולם החדש (אמריקה) על ידי קבוצה של דייגים שפרשו ממושבות אחרות והחליטו להתיישב באזור עקב סיבות כלכליות בעיקר.

המושבה עברה שנים של קושי ורעב עד שהחיים בה התייצבו לגמרי; אתם מבינים, להקים מושבה באותם ימים לא היה קל: היה צורך לגדל מזון באיזור חדש, להילחם עם אינדיאנים (מקום המושבה סאלם היה על הריסות של כבר אינדיאני ישן שנחרב ותושביו ברחו). לאחר התבססות העיירה (מישהו לא רצה לעבוד קשה?) הגיעו גם נוצרים פוריטנים שברחו מאנגליה וחיפשו מקום שבו ניתן להם החופש לעסוק בדת כפי שחשבו שהיא הדרך הנכונה. פוריטנים אלו האמינו בחיים טהורים, בציות לדברי האל ובהיות האל חלק ממך בכל עיסוקך. הם היו אנשים פשוטים שהאמינו באמונות תפלות ובעיקר במכשפות או בנשים העוסקות בעיסוקים לא טהורים והמשחיתות את ילדי האלוהים.

המאורעות מתרחשים בשנת 1692 כששתי ילדות קטנות – בטי פאריס בת ה-9 ובת דודתה אביגיל וויליאמס בת ה-11, הבת ואחייניתו של הכומר סמואל פאריס, החלו לסבול מעוויתות בלתי נשלטות שהוגדרו כ"עוויתות שהינן מעבר לאלו המקובלות במחלות ידועות". 


לפי עדויות של עדי ראייה הילדות החלו להתעוות בכל גופן, לצעוק בשפות לא מוכרות או במילים לא ברורות, לזרוק חפצים בסביבתן ולגרד את עורן ללא הפסקה. כשנשאלו לפשר מעשיהן טענו הילדות כי הן מרגישות שמישהו עוקץ או צובט אותן ללא הרף. רופא שבדק אותן לא הצליח למצוא כל סיבה רפואית למצבן. 

כשעוד נשים החלו להתנהג באותה צורה בדיוק,ההיסטריה בכפר גדלה. כששדרשה של אחד הכמרים בכפר הופסקה עקב "אי יכולתן של כמה נשים לשלוט בעצמן" הוחלט שיש צורך למצוא אשמים. כיודע, או לפחות היה ידוע אז, תמיד יש אשמים ורוב הפעמים אלו נשים. מדוע? ובכן נשים היסטורית נחשבו כחלשות יותר מבחינה רוחנית ונתונות יותר להשפעת השטן ועושי דבריו. אני לא מאמין לדברים אלו כמובן, אבל הפוריטנים האמינו. הם האמינו בזה כל-כך עד שחלק חשבו שכאבי הלידה של נשים הם תוצאה מזיווג לא קדוש. ובכן, גדולי אמונה אלו חשבו כי יש נשים בכפר שעושות כשפים ומשפיעות על רוחן של ילדות זכות אלו.

החשודות הראשונות שנתפסו היו 3 נשים משולי החברה שהיו או מוזרות, או נחותות או שהראו סימנים של חוסר הסכמה עם נורמות חברתיות באותה תקופה. הראשונה הייתה קבצנית בשם שרה גוד. היא הייתה ידועה כקבצנית מלוכלכת שהציקה לתושבי הכפר וקיבצה נדבות ואוכל. אמרו עליה שהיא הלכה מדלת לדלת וביקשה נדבה וכשלא קיבלה הייתה ממלמלת מילים לא ברורות מפיה. במשפטה טענו התובעים כי אלו היו מקרי כישוף. להגנתה היא אמרה שהיא בעצם רק מלמלה את עשרת הדברות אך כשלא יכלה להיזכר אף לא באחד מהדברות, החשד כלפה גבר. מה שלא עזר לה במיוחד הייתה העובדה שכשהובאה בפני בית המשפט הכפרי המתלוננות (אותן ילדות) החלו להתנועע אחורה וקדימה ולגלגל את עיניהן. היא הואשמה בכישוף בגלל שעצם טבעה כקבצנית היה חריג בחברה שבה העבודה נחשבה לערך עליון (פוריטניזם היה גרסא מוקצנת של פרוטסטניטיות שדגלה בעבודה כצורה של שירות האל). במשפטה היא הואשמה בהתנגדות לדרכי הפוריטנים של שליטה עצמית ואהבת האל ובהובלת ילדים נוצרים בדרכי הלגלוג והבוז במקום בדרך הגאולה.

השנייה שהואשמה הייתה שרה אוסבורן. אוסבורן הייתה אישה שקטה ובודדה שלעיתים רחוקות הקפידה לבוא לכנסייה. אם זו לא הייתה סיבה מספקת להאשימה בכפירה, אנשי הכפר גם מצאו שנישואיה השניים למשרת (בנסיבות מחשידות כמובן, איך יתכן אחרת), היו מוזרים ומסתוריים ושרצונה לשלוט בירושה של בעלה הקודם נראתה כמעשה לא אלוהי.

השלישית שעמדה בפני הלפיד הפוריטני הייתה משרתת שחורה (נתון לויכוח – ראו כאן) בשם טיטיובה. היא הואשמה בכוונות נסתרות ובשימוש בוודו ובמאגיה שחורה בכדי למשוך אליה ילדות צעירות ורכות. בנוסף, אנשי הכפר אוחזי הלפידים והקלשונים האמינו כי טיטיובה הייתה מספרת לאותם ילדים וילדות סיפורים משחיתים ולא נוצריים. מכל השלושה היא הראשונה שהודתה בכישוף ובדיבור עם השטן, אך נראה כי היא הודתה תחת לחץ ואיומים. למרות זאת, היא היחידה מבין השלושה ששוחררה מהכלא לאחר זמן. לאחר השחרור נעלמו עקבותיה. הסיבה לשחרורה אינה ידועה וחוקרים ניסו לענות עליה במשך מאות שנים. נראה כי הפחד ממכשפות המסתובבות ביערות סביב העיירה, במיוחד לאחר היעלמותה של טיטיובה, היה סיבה עיקרית לגלים גדולים יותר של ציד מכשפות שהתרחשו בחודשים שלאחר מכן.

שלושת נשים אלו מתאימות לסטריאוטיפ של מכשפה בימים עברו. היא הייתה צריכה להיות חריגה ואנטי חברתית אך גם לא קונפורמיסטית בדעותיה. בהיותן כאלו הן לא קיבלו כל סיוע משפטי ואף אחד לא עמד להגנתן. שלושתן הובאו לפני שופט ב-1 במרץ 1692 והוכנסו לכלא ללא משפט הוגן. 

פיזוזים ומחוכים במאה ה-19 - בורלסק כצורה של אומנות פופולארית.

במה, אורות, מוזיקה! רקדניות!!! איפה אנחנו? ובכן, במופע בורלסק (Burlesque). לפני כמה ימים קראתי רשומה מדהימה שכתבה ידידתי אריאל גוייכמן בבלוג שהיא מנהלת -  "Cherry" , על האופנה שמאחורי מופעי הבורלסק (דומה מאוד למופעי קברט אבל עם שינויים) וזה  לכבוד צאת סרטה החדש והמסעיר של קריסטינה אגילרה (טריילר כאן)

ראשית, הרשומה נכתבה בצורה מקסימה ומשעשעת, כיאה לאופי מופעי הבורלסק ושנית, היא מאוד אינפורמטיבית, כך שגם אני למדתי ששרשרת פנינים מתאימה מאוד לגופייה ארוכה וג'ינס. לכן, כהומאז' ליוצרת וכדרך להשלים את התמונה האופנתית, חשבתי כי הדבר יהיה יאה אם אעסוק היום בקצרה בצד ההיסטורי של הבורלסק. מה זה? מאיפה זה? ולמה בכלל היה צורך בסוג כזה של מופעים.

מופעי הבורלסק היו מאוד פופולאריים בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. הבורלסק וחיי התרבות של ערים כמו שיקגו וניו יורק היו שלובים אחד באחר כמעט בצורה בלתי נפרדת. דמיינו, אם תרצו, את מרתפי האלכוהול אפופי העשן וקול השירה המתנגנת מפיה של רקדנית בגרביוני רשת ארוכים ומחוך שרקדה לצלילי סקסופון. זהו הבורלסק, או בכינויו המודרני והקצת מטעה, הקברט. סגנון תיאטרלי קליל, מהיר וסקסי המשלב מוזיקה, ריקודים ובחורות בתלבושות מסעירות ורגליים שלא נגמרות.

ולמרות זאת, הפופולאריות של סגנון הבורלסק התחילה שנים מוקדם יותר, באמצע המאה ה-19 והצחיק את הקהל במשך יותר מ-100 שנה עד שנות ה-60 של המאה ה-20. לרוב אלו המכירים או שמעו אל הז'אנר חושבים כי מופעי בורלסק כוללים עירום והם בעצם מופעי סטרפטיז שערורתיים. ובכן, זאת התמונה שהתקבלה מאוחר בתקופת הזוהר של הסגנון, כנראה עקב השמרנות ותופעת "הערכים המשפחתיים" שאפיינה את השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

הבורלסק המוקדם, או הויקטוריאני, כפי שנקרא מאוחר יותר בכדי להפרידו מסגנונות אחרים, היה תופעה תיאטרלית שהייתה מאוד נפוצה בקרב המעמד הבינוני והנמוך באנגליה של התקופה הויקטוריאנית ובניו יורק של של אמצע המאה ה-19. בורלסק, במשמעותו המילונית, הוא פועל שאומר "ללגלג, לצחוק או לבזות". ישנם אלו שיטענו כי אריסטופאנס היה הבורלסקאי הראשון בהיסטוריה, כשכתב סאטיריות בשנת  400 לפני הספירה. למרות זאת, בורלסק כמושג תיאטראלי ואומנותי התעצב רק מסוף המאה ה-18 ועד לאמצע שנות ה-60 של המאה ה-19. באותם ימים קונצרטים ואופרות היו בדרך כלל נחלתם של המעמד העליון ואילו לעניים ולקשיי היום לא הייתה גישה אליהם. סגנון הבורלסק התפתח כצורה של לגלוג ובוז (Burlesque משמעותו לגלוג, בוז) לשמרנות וצרות המוחין המאפיינת את "תרבות העשירים" ובדרך כלל הכיל קטעים סטיריים ומלגלגים על אופרות או יצירות מוזיקליות קלאסיות. חשוב להבין כי אומני הבורלסק בהתחלה נשענו רבות על יצירות קיימות ושאבו מהן את תוכן המופעים. כמעט ולא היו יצירות מקוריות שנוצרו ספציפית בסגנון זה. חופש האילתור היה מרכזי ובדרך כלל מפיקי בורלסק היו מערבבים אלמנטים קלאסיים מיצירות מפורסמות עם עלילות דמיוניות ומפותלות שכללו אהבה, נקמה וכוכבת מרכזית באמצע.

הבורלסק בבסיסו היה שילוב של ריקודים מסעירים ומהירים עם מוזיקה קלילה שעברה אדפטציה מסגנונות שמרניים יותר. כך לדוגמה, אריות מפורסמות עברו שינויים והפכו לקטעים קומיים, קלילים ומוזיקליים להפליא. עם התבססות הבורלסק נוצר ניגוד בין השמרנות ואיפוק של העולם שלמעלה - הויקטוריאני התקופתי, לבין המתירנות והחופש של העולם שמתחת, זה של הדמיון, הסקס והחלומות. בכדי להעצים את הניגוד בין העולמות אלו, לעיתים רבות נשים היו ממלאות תפקידים גבריים, כך שהקהל היה בעצם חווה מעין ערבוב וערבול של ההפרדה המגדרית הכל-כך מוחשית שהיה רגיל אליה. מופעי הבורלסק הסתמכו פחות על טקסטים מוכנים, מוזיקה ותזמורת, ויותר על ה"כוכבות" של המופיעים. הכול היה גדול וזוהר, כשהזוהר (Glamour) היה מאפיין מרכזי יותר. כוכבת בורלסק ידעה לעשות הכול – לשיר, לרקוד ולענטז, היא הייתה סקסית וחייכנית וידעה לרתק את הקהל אליה.

אלמנט מרכזי בהופעת בורלסק היה הסקס, או הסקסיות. מרכז המופע היה כמובן הרקדניות, שהיו כולן בחורות  צעירות ושופעות, לבושות בצמצום ניכר ופיזזו על הבמה במחוכים, גרביונים ותחתונים. הסיבה לכך הייתה משולשת. ראשית, המופע יועד לעורר רגשות אמיתיים בקהל ולהוות ניגוד טוטאלי לאיפוק של התרבות הויקטוריאנית והחיים היום יומיים. לכן היה צורך בהחצנה של סקס ומיניות. שנית, מייסדי הז'אנר רצו להפריד בין סממנים של תרבות אליטיסטית לבין תרבות פופלארית, עממית יותר. שלישית, השימוש במיניות וסקס נועד לשנות בקיצוניות את תפקידה של האישה בתיאטרון:

“Without question, however, burlesque's principal legacy as a cultural form was its establishment of patterns of gender representation that forever changed the role of the woman on the American stage and later influenced her role on the screen. . . The very sight of a female body not covered by the accepted costume of bourgeois respectability forcefully if playfully called attention to the entire question of the "place" of woman in American society”.
- Robert G. Allen, Horrible Prettiness: Burlesque and American Culture (Univ. of North Carolina Press, Chapel Hill, 1991), pp. 258-259.

מוקד אנושי: חייו ומותו של ג'ורג' פלאנטאגינט - מלחמה, בגידה, נשים וטינה משפחתית במאה ה-15.

שלום קוראי המסורים. כחלק מהמאמצים של בלוג זה להביא בפניכם אספקטים שונים של היסטוריה ומה עושה אותה, מידי פעם אתמקד בדמות אנושית אחת וקורותיה. אני קורא לפינה זו "מוקד אנושי" אך אם למישהו יש שם טוב יותר, בבקשה כתבו לי או כהערה לבלוג, או למייל - amgoich@gmail.com

היום אני מציג בפניכם רשומה מבלבלת מאוד, אבל עסיסית במיוחד. כדמות מרכזית בחרתי היום בג'ורג' פלאנטאגינט, הדוכס הראשון של קלראנס (George, 1st Duke of Clarence). לעץ המשפחה המלא של שושלת פלאנטאגינט לחצו כאן. 

ג'ורג'י שלנו נולד למשפחה טובה, בית דוכסות יורק, ב-1449. אבין היה ריצ'רד הדוכס ואימו, ססיל, ביתו של רוזן ווסטמורלנד. החיים היו די נוחים בדוכסות וחשיבותה של המשפחה הייתה רבה, במיוחד עבור המלוכה המעורערת של התקופה. היורקיסטים חלשו על שטחה הצפוני של אנגליה ושמרו על גבולותיה כנגד פלישות של סקוטים וברברים אחרים. ג'ורג'י הצעירלא נולד בכלל באנגליה, אלא באירלנד כשאביו שימש שם כנציגו של הכתר (Lord Lieutenant of Ireland). הכל היה טוב ויפה וג'ורג' העביר את זמנו ברכיבה על סוסים בפינגל ורדיפה אחרי בנות ג'ינג'יות ברחבי רחובות דבלין. הפסטורליות של חייו התקיימה עד התעצמותה של מלחמות הוורדים, היריבות הגדולה בין בית יורק ובית לנקסטר שהאפילה על כל מאורע אחר באנגליה של המאה ה-15. אין קשר בין האזורים הגאוגרפיים "לנקסטר" ו"יורק" ובין השושלות היריבות. היורקים הסתמכו בעיקר על תומכים בדרום ומערב אנגליה, בעוד שבית לנקסטר היה חזק בצפון אנגליה ובמזרחה.

איך הכל התחיל? בשנת 1377 מת אדוארד השלישי, אחד מגדולי מלכי אנגליה, לאחר תקופת מלוכה ארוכה ויציבה. על כס השלטון עלה נכדו, ריצ'רד השני. ריצ'רד השני היה דמות יוצאת דופן בהיסטוריה האנגלית. שילוב של עריץ קטנוני, עם איש העם, אשר עשוי היה לשמש כקולו של העם הפשוט אל מול המעמד הברוני. שילוב זה הביא להסכמה כללית בקרב האצולה על הצורך בהחלפתו. בשנת 1399 מרד במלך בן דודו, הנרי בולינגברוק, דוכס לנקסטר, שלדעתו המלך היה חלשלוש ולא מתאים למלוך (ובכן אני בטוח שדעתו של ריצ'רד הייתה שונה). בתמיכת בתי האצולה הגדולים מונה הנרי בולינגברוק למלך הנרי הרביעי. המלך ריצ'רד הועלם בטירה רחוקה, וכעבור חודשים מספר הוכרז על מותו הטבעי (כפי הנראה נמנע ממנו מזון עד שמת ברעב, כדי שעל גווייתו לא ייראו סימני עינויים). הנרי שלט במקומו כהנרי ה-4 והכל היה טוב ויפה עד שהעלה לשלטון בנו הנרי ה-5.

באותו זמן, אחיינו השני של ריצ'רד ה-II המודח, ריצ'רד מקיימברידג' החליט לנסות ולהפיל את המלוכה וטען לכתר. ובכן, זה לא כלכך עבד לו והוא הוצא להורג. בנו בן ה-4 קיבל את תואר דוכס יורק דרך דודו, אדוואד מנורוויץ, שגם הוא נהרג. ובכן, מכיון שהדוכס היה רק בן 4 נראה היה כי הנרי ה-5 הלנקסטריאני יכול להתרווח בכסאו ולנשום לרווחה. אבל, מזל הוא חרב פיפיות ומה שקרה שהיה צריך למצוא לו יורש וכאן קבור הכלב. מסתבר שבנו היחיד היה אינפנטיל ואחיו היו לא מוצלחים בעליל. אזי, קמו אצו להם תומכי בית יורק ואמרו "רגע, ישנה טענה חזקה שלנו לכתר". נראה אז כי טענתם נכונה. בית יורק הוא יורש חוקי למלך ריצ'רד השני המודח (הרי כולם אחיינים, רק שייכים לבתים שונים). הנרי לנקסטר ה-5 לא רצה לתת את כתרו וכך התחילה לה בתרועה רמה מלחמת האזרחים הראשונה באנגליה. 

ואיך זה מתקשר לסיפורינו? ובכן, אביו של ג'ורג'י שלנו, מפני שהיה דוכס יורק, טען כי בית לנקסטר קיבל את המלוכה שלא ביושר ואילו הוא היורש האמיתי לכתר. מזלו לא שפר עליו והוא נהרג יחד עם בנו השני, אדמונד (אחיו של ג'ורג') בקרב. ג'ורג' נשלח לבורגונדי בצרפת כדי שיהיה בטוח מסכנה וחזר הביתה רק אחרי שאחיו הגדול (עוד אח) אדווארד ניצח את בית לנקסטר בקרב וקרא לעצמו המלך אדוארד ה-4. מפני קירבתו למלוכה, גו'רג' קיבל תואר דוכסות - דוכס קלארנס, תואר שלא היה בשימוש מאז 1412. 

ובכן, בית יורק שלט במלוכה אך נאמנותו של המלך אדוארד ה-4 הועמדה בספק כשהוא נשא לאישה את אליזבת' וודוויל, אלמנתו של אביר חשוב מבית לנקסטר היריב. מטרתו של מהלך זה הייתה כנראה להביא לסיומה של מלחמת הוורדים ולפייס בין הבתים. אלו היו נישואים שערורתיים ששמטו את הקרקע תחת שלטונו של אדוארד מפני שהוא העניק לבית לנקסטר, דרך אשתו המלכה, אדמות רבות ותארי אצולה חשובים. דבר זה לא מצא חן בעיני אצילים מבית יורק המנצח, ובמיוחד בעיני רי'צ'רד נוויל, רוזן ווריק, שהיה אחיין נוסף לבית יורק ולא קיבל מי יודע מה מתנות למרות שתמך במלך.

הרוזן היה חבר מאוד קרוב של ג'ורג' שלנו ובשנת 1469 ג'ורג' נשא לאשה את בתו. הם זממו יחדיו תחת המלוכה וב-26 ביולי 1469 הובס אדוארד בקרב בידי ווריק וג'ורג'. השניים הביאו אותו לטירתו של ווריק, ושם הוסבר לו כי עליו להתנהג יפה ולעשות כפי שיורו לו. אדוארד הבטיח כי כך יעשה אך בזמן מסע בצפון המדינה כנגד מורדים הכריז כי ווריק וג'ורג' בוגדים במלוכה. שניהם ערקו לצרפת והצטרפו למחנה הלנקסטריאני ולתביעתו של המלך הנרי ה-6 (שברח לשם אחרי תבוסתו) כנגד אדוארד (אח גורג'י, איך עשית זאת לאחיך? ובשביל מה?). בתמורה לנאמנותו למחנה הלנקסטריאני, הובטח לג'ורג' שלנו כי הוא יהפוך לשני בתור לכתר הלנקסטריאני אחרי יורש העצר, אדווארד (האנגלים הללו מאוד לא יצירתיים, כל השמות אותו דבר - הנרי, אדמונד, אדווארד. מאוד מבלבל) שהיה רוזן ווסמטינסטר.

ג'ורג' שמח בחלקו אך הבין מהר מאוד כי שני בתור זה לא ראשון בתור ומתנתו של הלנקסטריאני בעצם ריקה מתוכן. בנוסף, הוא תפס שהוא נלחם בצד הלא נכון ובכלל הוא נמצא בצרפת. לכן, חזר מהר לאנגליה בכדי לנסות ולהתפייס עם אחיו אדוארד שהיה עדיין בשלטון. זה לא הלך לו מפני שבאותם ימים ידעו איך לשמור טינה והוא נתפס והושלך למגדל לונדון. ב-1478 הוא הוצא להורג על בגידה במלך.

 ויליאם שייקספיר, במחזהו ריצ'רד ה-III (חלק I, סצינה IV) מסתמך על מסורת לפיה ג'ורג'י המסכן הוטבע בחבית יין מאלמסיי. ייתכן שמסורת זו לועגת להיות ג'ורג' שתיין כבד. גופתו של ג'ורג', שהוצאה מקברה מאוחר יותר ונבדקה, הראתה שראשו של ג'ורג' לא נכרת, כמקובל, ולכן ייתכן המסורת מבוססת על שיטת ההוצאה להורג שננקטה. הסבר אחר למסורת זו, היא שלאחר ההוצאה להורג נשלחה גופתו לקבורה בתוך חבית ברנדי.

סיפור זה ובכלל מלחמות הוורדים והמאבקים בין בית יורק ובית לנקסטר במאה ה-15 מדגימים לנו עד כמה קשרים משפחתיים היו זניחים ובאיזו מידה נאמנויות היו חסרי חשיבות כשמדובר במלוכה, אצולה וממון. דמותו של ג'ורג', דוכס קלארנס, מציגה לנו מהי המשמעות של להיות בן אצולה בזמנים לא ברורים וכיצד נאמנויות, אפילו לאח, יכולות להשתנות בין רגע, גם אם אתה נלחם עבור מטרה מסוימת. 

"שלך, וולנטיין", כומר מעונה בגלימה של דון ז'ואן רומי

אח, יום האהבה. כל שנה אתה בא ובועט לנו הגברים באחוריים, מזכיר לנו שעלינו להיות קצת אחרת ליום אחד. פרחים, שוקולד, לבבות. פשוט אפשר למות מרוב הקיטשיות. כהרגלנו, אנו הישראלים שואלים, בחוסר יצירתיות משווע (או כסתם סיבה לחגוג), עוד חג מוזר ולא ברור מהנוצרים. אפילו אנוכי, המנסה להיות אמון לחגיו היהודיים, מוצא את עצמי מזמין מקומות למסעדה וסרט בהתאם למסורת ארוכת שנים של קלישאות הוליוודיות שהומצאו אי שם עם הקומדיות הרומנטיות של שנות ה-80. 


אז וולנטיין? מי אתה והאם אתה אמיתי בכלל? ובכן, כנראה שכן אך העניין הוא שלא ברור בדיוק מי זה הוולנטיין הזה. בכנסייה הקתולית מציינת שלושה וולנטיינים שונים שכולם קשורים איך שהוא למסורת של אהבה ורומנטיקה. וגם היא אינה יודעת בדיוק מי זה הנכון. אכן, מרוב קדושים לא רואים את היער (פתגם תקין?). ובכלל, איך קדוש מעונה רומי קשור ליום האהבה ולתאריך המוזר הזה, 14 בפברואר?


לפי הגרסא הרווחת, וולנטיין היה כומר שחי במאה ה-3 ברומא בזמן שלטונו של קלאודיוס גוטיקוס (לידע כללי, לחץ כאן) ופעל בסתר כי באותה תקופה הנצרות הייתה עדיין דת נרדפת (רק בשנת 313 קונסטנטין הגדול הורה על סובלנות דתית באימפריה). עקב סיבה זו, הסברה כי וולנטיין (כמו קדושים אחרים) קיבל את הילת הקדוש הזהובה שלו עקב כך שהטיף לרדיפת יהודים אינה סבירה. באותו זמן הקיסר קלאודיוס רודף הנוצרים החליט כי הצבא צריך להיות מורכב אך ורק מחיילים רווקים, בגלל שהם לא קשורים לבית או לאישה וילדים ויכולים למות בלי חרטה (כן כן, זה בהחלט יכול להיחשב לשיקול צבאי). וולטיין קדושנו החליט כי רוע הגזירה כבד מידי וברומנטיות חסרת גבולות (יש כבר סרט) החליט להציל את האוהבים ולהשיא זוגות בסתר. בקו אחד עם גורלם של כל אלו המסתירים משהו מהשלטון, וולטיין התגלה והקיסר הורה להכות אותו עם אלות, לאסור אותו ובסופו של דבר לערוף את ראשו. אכן, גורל אכזר. לפי הסיפור, בזמן שהותו בכלא הוא התאהב בבתו של הסוהר שביקרה אותו תכופות. לפני מותו הוא כתב לה מכתב וחתם אותו במילים המתוקות והקיטשיות להפליא, "מוולנטיין שלך" - "From your Valentine". לא ברור האם הסיפור אכן התקיים אך כן ידוע שכ-1000 שנה לאחר מכן, בימי הביניים, דמותו של וולנטיין הקדוש הייתה אחת מהאהובות והפופולאריות הן באנגליה והן בצרפת (בהתחשב ששאר הקדושים שלהם סגדו באותה תקופה שמרו מפני מחלות, מגיפות ומלחמות, אפשר להבין למה). 


אבל מדוע בתאריך זה? כנראה שאין בכלל קשר בין הדמות, וולנטיין, לבין החגיגה של התחדשותה של האהבה. לפי אחת הגרסאות, הכנסייה, בימי עלייתה והתבססותה החליטה לשלב מנהגים טרום נוצריים ופגניים עם הנצרות על מנת לאפשר ליותר ויותר אנשים להתחבר לדת החדשה. כנראה שהסיבה שאמצע פברואר נבחר היא בגלל שבאותה זמן נחגג חג פריון והתחדשות פגאני בשם פסטיבל לופרקליה (Lupercalia).בחג זה היתה מתנהלת הגרלה  בה צעירי העיר היו מגרילים להם בת-זוג לשעשועים ולהנאות של הגוף. הכנסיה רצתה לבטל את החג הבלתי-נוצרי בעליל הזה והחליפה אותו בולנטיין. במקום בת-זוג גברברי העיר היו מתבקשים להגריל שם של קדוש שאת מעשיו עליהם לחקות. הקאתולים האלה תמיד מקלקלים את כל הכיף. 

בסברה הזו יש כמה חורים. קודם כל, חודש פברואר הוקדש כולו ליונו, אלת הפריון ואילו הלופריקליה הייתה חג מינורי ודי שולי; והלופרקליה נחוגה בחמש-עשרה בפברואר, ולא בארבע-עשרה.בכל מקרה, בשנת 498 האפיפיור גלאסיוס קבע כי יום חגו של הקדוש וולנטיין יהיה ב-14 לפברואר במטרה לעגן סיפור רומנטי (כבר בין 200 שנה) היסטורי עם מציאות פגאנית קיימת. מאוחר יותר, בימי הביניים, הן בצרפת והן באנגליה האמינו כי באמצע פברואר מתחילה עונת הזיווג של הציפורים, מה שהפך את רעיון חגו הרומנטי של וולנטיין ידידנו ליותר פופולרי. התייחסות מיוחדת לרעיון זה ניתן למצוא אצל ג'ופרי צ'וסר, הסופר האנגלי הנודע ביצירתו The Parliament of Fowles, שורה 309-10. 



יום האהבה נחגג עוד מימי הביניים אך ההתייחסות ההיסטורית המוקדמת ביותר לשליחת מכתבי אהבה בחגו של וולנטיין מיוחסת לשארל, דוכס אורליאנס שנכלא במגדל לונדון לאחר קרב אגינקורט. הוא שלח מכתב אהבה לאשתו הצרפתייה, שכנראה לא ראה יותר בחייו. 

10 בפברואר 1355 - כמרים מתפרעים, מהומה באוקספורד ויין לא טוב.

בסיפור הזה יש הכל: שכרות, מהומות סטודטים, מחאה על השירות בקפיטריה (מישהו מתלונן על איכות הקפוצ'ינו בהר הצופים?), ווואנדליזם אנגלי טיפוסי. לא מדובר במשחק של מנצ'סטר יונייטד.

הכל התחיל בשנת 1355 ביום חגו של הקדוש סכולסטיקה (St Scholastica) שנחגג ב-10 בפברואר כל שנה. זהו יום חופש וסטודנטים רבים באוקספורד יצאו ליום של בילויים ושתייה. חשוב לזכור כי אז באוקספורד למדו בעיקר תיאולוגיה והסטודנטים היו רובם כמרים בהתהוות. באותו יום שני סטודנטים צעירים יצאו לסעוד את ליבם ולהרוות את צמאונם. וולטר ספרינהאוס ורוג'ר דה צ'סטרפילד נכנסו לפונדק שהיה בבעלותו של ראש עיריית אוקספורד דאז, ג'ון מבארפורד. הם ביקשו יין מהפונדקאי וישבו בכדי להנות מקנייתם. לאחר לגימה או שתיים הם התלוננו בפני הפונדקאי כי איכות היין שהוגש להם ירודה והם דורשים לקבל יין משובח יותר, או את כספם בחזרה. בתורו, הפונדקאי החליט כי שני סטודנטים אלו חצופים הם וענה להם בשורה של קללות וגסויות עסיסיות. המתלוננים לא נשארו חייבים וכעבור כדקה ניתן היה להבחין בספל רבע (quart-pot) מתעופף לכיוון ראשו של הפונדקאי. סטודנטים אחרים שהיו במקום הצטרפו למהומה והפונדקאי המסכן ידע אכן מדוע אסור לעצבן כמרים צמאים. הם הפליאו בו את מכותיהם ושברו את אפו.

בתגובה, המוכה קרא לחבריו וכל המהומה יצאה אל הרחוב. באותו הזמן ראש העיר (שהוא גם בעל הפונדק) הגיע וניסע לעצור את הכמרים הזועמים ללא הצלחה. אחד מהם טיפס אל מגדל כנסיית סנט מרי בעיר וצלצל בפעמון. מיד יצאו כמאתיים סטודנטים לכמורה והקיפו את ראש העיר, הפונדקאי וחבריו. אותו יום נגמר בשלום כשמשא ומתן מוצלח בין ראש העיר לסטודנטים הסתיים בעזיבתם של האחרונים את המקום.

הסיפור לא הסתיים בזאת. בבוקר יום המחרת יצא ראש העיר לכיוונו של מחנה המלך על מנת שזה בתורו יעניש את ראשי אוניברסיטת אוקספורד על שאלו מרשים התנהגות חצופה שכזאת של תלמידיהם. באותו הזמן, אנשי העיירה שלא יכלו לסבול התנהגות פרועה של תלמידי אוקספורד אספו לצידם כאלפיים מחקלאי האזור וצעדו עם קלשונים ולפידים על האוניברסיטה. הם נכנסו לאולמות הלימוד ולמסדרונות, ניפצו חלונות ושברו ארונות, היכו תלמידים ומרצים ללא הבחנה והתפרעו ללא הפרעה במשך כל אותו יום ולמחרת. 62 סטודנטים נרצחו באותו מאורע.

האנגלים, כמו שהם, מאותו יום הכריזו על טקס שנתי המתקיים באותם תאריכים לזכר המאורע, שהתקיים עד שנת 1825. באותו יום ראש העיר מתלבש בבגדיו החגיגיים ויוצא ביחד עם 62 (כמספר הנרצחים) תושבי אוקספורד לצעוד לכיוונה של האוניברסיטה. בהגיעם הם פוגשים את סגל האוניברסיטה ונשבעים מחדש כל שנה לשמור על זכויותיה של האוניברסיטה ונותנים בידיו של המנהל 62 מטבעות כסף קטנות.

ב-1955 לציון 600 שנה לפרעות אוקספורד, בטקס חגיגי ביותר (נו, בריטים), העניק סגן מנהל אוניברסיטת אוקספורד כאות של הערכה למאות שנים של יחסים טובים בין העיירה והאוניברסיטה תואר של כבוד לראש  העיר. בתמורה, העניק ראש העיר המכהן, וויליאם ריצ'רד גווארס, את זכויות העיר לסגן המנהל. נו, נכון שזה נחמד מאוד?