תורכים מעופפים...ונופלים.

נעים מאוד, שמי סמי. הטייסים התורכים? הא כן, אני זוכר את הסיפור הזה. סיפור על תקופה רחוקה, כשבמרחב היו אנשים אחרים.

את מבינה, ילדונת, כשנולדתי, היו אבי ואימי ממקימי קיבוץ מעגן. הם היו מדור היסוד של הקיבוץ, שנמצא בדרומו של האגם הגדול שכינויו היה "ים כנרת" או "בּוּחיירת טֵבּרִיא" בפי שכנינו הערבים. אהבתי את האגם ואהבתי לשבת ולנדוד על חופיו ללא מטרה. רבות הייתי נודד את חופיו המזרחיים בחיפושים אחרי הרפתקאות ומעשיות שונות ומשונות. סבי, שהיה גר עימנו בקיבוץ והיה כבר בא בימים, היה מספר לי סיפורים יפים על ההתיישבות באזור האגם הגדול ואילו אני הייתי יוצא בשעות ערביים נעימות לתור ולחפש את עקבותיהם.

מיקום האנדרטה

יום אחד, בקיץ חם ולח של שנת 1959, כשלא היה מי יודע מה לעשות בקיבוץ, וכשהחלטתי שמטלות הקיבוץ, כמו עזרה בחדר האוכל לגברת פניה או ברפת של רחמנוביץ' אינה מתאימה להלך רוחי, יצאתי דרך פרצה בגדר ועברתי את הכביש היפה שמספרו 92 ושנחנך רק כ-9 שנים אחורנית, כשהייתי בן שנה. עברתי את הכביש בזהירות רבה, נזכר תמיד במה שאמי הייתה אומרת לי, והמשכתי מזרחה וצפונה אל עבר איזור שלא כלכך הכרתי, כי היה מרוחק מעט משער הקיבוץ.

הצפנתי בערך כשעה ופתאום רואה אני דרך עפר המובילה מזרחה, אל איזור פראי שאינו היה מיושב כלכך. תמיד נזהרתי להסתכל ימינה ושמאלה, כי לסטים ושודדים לפעמים היו מסתובבים באיזור, למרות שמאז שהקיבוץ קיים, צה"ל קיים פטרולים קבועים. דרך העפר הייתה כמעט בלתי ניתנת להבחנה, כלכך מטושטשת מחוסר שימוש. ובכן, התחלתי לצעוד בה ואחרי כעשרת הדקות הגעתי למתחם מוזר עם אנדרטה מוזרה עוד יותר, שהייתה נטושה ורעועה מחוסר יחס. על קיר המצבה נרשמו בשפה שלא הכרתי מילים מוזרות.

חזרתי לביתי מלא פליאה וישר הלכתי אל מועדון החברים. שם מצאתי את סבא שמואל. שאלתי אותו לגבי האנדרטה המוזרה, האם הוא יודע עליה פרט או שניים. סבא הושיב אותי לידו וסיפר לי את הסיפור המוזר הבא.

לפני כ-50 שנה, עוד לפני שהורי נולדו ולפני שעלתה במחשבותינו העלייה לארץ ישראל היו כאן התורכים. הם שלטו במרחב הזה כארבע מאות וניהלו אימפריה אדירת מימדים שחלשה על שטחים נרחבים ממצרים, סוריה, ותורכיה. הם היו בעלי הבית, אימפריה חזקה, גדולה ועתיקה. אך, איתרע מזלם, והם לא היו הכי משוכללים. צבאם היה נחשל ועתיק ולא היה להם חיל ים או חיל תעופה. התורכים הרגישו נחותים...ובצדק... מול הכוחות האנגלוזים והפרנצוזים שרחרחו באזור וחשבו לספח אליהם נתחים שמנים ודשנים מן הסולטנות.

ולכן, הסולטאן החליט כי הוא רוצה חיל אוויר. כן, כמו כל המעצמות, גם הוא מעוניין באווירונים שיוכלו להגן על שמי האימפריה. את מבינה, פחות מעשור לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט, ב-1903, הקימה האימפריה העותמאנית חיל אויר אשר מטוסיו נקנו מהפרנקים ושם גם הוכשרו ראשוני טייסיו. ב-1912 הוקם בית ספר לטיסה סמוך לבירה, שם, נו... ליד איסטנבול... ובו אימנו את הטייסים חדשים. באותם ימים זאת הייתה שיא גאוותם של התורכים.

בשנת 1914 היה חיל האוויר העות'מאני כבר כבן 11 שנה, ולרגל המאורע החליט הסולטאן להשתמש בחיל האוויר על מנת לחזק את שלטונו ברחבי האימפריה ולעורר גל של פטריוטיות ורגשות לאומיים על ידי מטס ראווה מעל ערי האימפריה. הטיסה יצאה מקושטא, נו...איסטנבול לעבר דמשק, ומשם תוכננה להגיע לירושלים ולקהיר. מה גם, שלהוסיף פריסטיז'ה, זו הייתה טיסה במסגרת תחרות בין המעצמות הגדולות (הפרנקים, התורכים והאנגלים) על מנת להרשים בהישגי הטייסים של כל אחד מהם. הסולטאן רצה ששלו תהיה הטיסה הראשונה שתגיע לירושלים. את מבינה? כאילו שלתורכים הללו נגמרו כל הבעיות.  בכל מקרה, במטוס התורכי טסו סרן פתחי ביי וסג"ם צאדק ביי, ושם המטוס היה "העזרה הלאומית".

תצלום אוויר של מיקום האנדרטה

אבל מה את חושבת? שני הטייסים, מהבכירים והמכובדים בחיל האוויר של האימפריה העות'מאנית, לא הכירו את משטר הרוחות באזור הכנרת. ואיך ידעו? הם לא טרחו לעשות סקרי מזג אוויר או לשאול אף אחד מתושבי האזור. ואנחנו? מה אכפת לנו? אנחנו מעדיפים לא לפגוש תורכים, אם ידינו בדבר, ולהעביר את ימינו שנחת מול האגם. אבל אני סוטה...

אז שני הקצינים המכובדים, התורכים המהוללים הללו, כאשר הגיעו למצוק, הרוח המזרחית (שרקיה) טלטלה את המטוס וריסקה אותו לקרקע באזור סמח' (צמח של היום) והוא עלה באש. מושל טבריה ואנשיו חצו את הכנרת בסירה שלקח מאיזה פלאח מסכן ומצא את שרידי המטוס וגופות הטייסים, ואלה הועברו ברכבת מיוחדת מתחנת הרכבת סמח'. משם הועברו החללים להלוויה ממלכתית ליפו ומשם הובאו לקבורה לדמשק סמוך לקבר צלאח א דין.

לפי אחד התיאורים:

"המון גדול נאסף... אל שער יפו..לקבל שם את האוירון בבואו.. הרבה מפקידי הממשלה וגדוליה, בתהלוכה נהדרה עם דגלים ירוקים בידיהם...בשורה רעה הגיעה...כי האוירון התורכי הצבאי, שאחז דרכו לבוא לעירנו נשרף על נוסעיו, בהיותו בתחנת סומך (צמח) אשר בגליל".

ואילו באותו זמן נכתב על המאורע המיוחד בעיתון "החרות":

"ברגע שהאווירון נפל השליכו את עצמם הימה הרבה מלומדי-שחיה. אחרי רגעים אחדים הם הגיעו למקום האסון. ויצליחו להוציא את המעופפים בלי רוח חיים. ויביאום תיכף לבית החולים העברי. ושמה הגישו להם עזרה מדיצינית מיידית. נשמתו של ראש המעופפים נורי ביי יצאה אחרי שעה וחצי, מצבו של המעופף השני אינו כל כך מסוכן."

ומה עשו השלטונות את חושבת? ובכן, מה שעושים היום בכל הר רענן בארץ. לאחר ההלוויה הממלכתית הורה שר הצבא העות'מאני אנוור פאשה על הקמת אנדרטה לזכר הטייסים במקום ההתרסקות. על האנדרטה מופיעה כתובת בטורקית באותיות ערביות:

אנדרטת הטייסים התורכים

"פאתיחה (פרק א' בקוראן) לנשמותיהם של החללים יזבאשי (סרן) פתחי ביי ומולאזם אוול (סג"מ) צאדיק ביי אשר נפלו בנקודה זו בגלל חילופי הרוח שקרתה כשטסו מאיסטנבול למצרים למטרה עליונה של הצבא העות'מאני"

וזאת נערתי הצעירה, האנדרטה שאותה גיליתי.

[הערת המחבר: האנדרטה ממוקמת גם היום כ-800 מטר מזרחה מכביש 92, כ-6-5 קילומטר מקיבוץ מעגן, בערך מול קיבוץ האון כיום ופתוחה לציבור]

הקשר הצלבני - בצלי

שלום לכולם!

ניתן לסכם את החוויה הצרפתית העיקרית בארץ ישראל (מלבד נהירה צרפתית לחופי ארץ הקודש בחודשי הקיץ) לתקופה קצרה של כ-250 שנה בין השנים 1099 ועד 1241. למסעי הצלב הייתה השפעה עצומה על תחומי מחייה רבים בארץ ישראל – אם זה אדריכלות, תרבות, ארכיאולוגיה, שפה, היסטוריה, פוליטיקה ומסחר.

המסחר, שכמעט ולא היה קיים בתקופה המוסלמית התפתח במהרה כשבאירופה הבינו את ההזדמנויות הטמונות בהבאת סחורות יקרות מפז מן המזרח הישר אל פתח דלתם של נסיכים, רוזנים וגבירות אירופאיות נאות מראה. דרכים שלא ראו תנועה מימי הרומאים שקקו פתאום חיים ושאון עגלות הרוכלים מילא כל חצר מרכזית בכל עיר, כפר ויישוב צלבני.

המדינות הקטנות, שלא יכלו להרשות לעצמם צבאות גדולים החלו בהקמת תחנות מסחר לאורך חופי הים התיכון. כך, ציים שלמים של ספינות ונציאניות, גנואניות ואחרות החלו לעגון בהמוניהן בערי החוף של ממלכות הצלבנים – עכו, יפו, אנטיוכי ועוד. 

המסחר במדינות הצלבנים פרח והספינות שהגיעו כשבטנן ריקה, חזרו למחוזותיהן מלאות בכל טוב – תבלינים, שנהב, ג'ייד, יהלומים, תפוזים, תפוחים ו-בצלצלים.

הבצלצלים, או בשמם הלטיני Allium ascalonicum היו סמל למאבק פוליטי וצבאי רב שנים על שליטה בעיר אשקלון. אשקלון, שהייתה עוד מימי קדם עיר נמל חשובה מאוד, היוותה את אחד ממוקדי הסכסוך העקובים מדם בתולדות הממלכות הצלבניות.

בשנת 1099, עם הגעת בצלבנים, במסגרת מסעי הצלב, לארץ, הייתה אשקלון מבצר חשוב לפאטמים, ולמרות שבקרב אשקלון שנערך בסמוך לה ניצחו הצלבנים, לא נפלה אשקלון בידיהם.

 בשנת 1150 בוצרה העיר על ידי שליטה הפאטמי בחמישים ושלושה מגדלים והייתה העיר האחרונה שעמדה בפני הצלבנים. שלוש שנים לאחר מכן נפלה העיר בידי הצלבנים ומלכם בלדווין השלישי מלך ירושלים, וזאת לאחר מצור שהוטל עליה במשך חודש. העיר שעברה לשליטת הצלבנים נכללה ברוזנות יפו ואשקלון, והייתה לחשובות שבערים הפאודליות שבה. בשנת 1187  הובסו הצלבנים בקרב קרני חיטין על ידי מוסלמים בהנהגת צלאח א-דין, וממלכת ירושלים נפלה. הצלבנים גורשו מהעיר אשקלון על ידי המוסלמים בהנהגת א-דין, ואלה האחרונים הרסו את העיר, העלו אותה באש וסתמו את נמלה.

העיר זכתה לתחייה בשנת 1192 כאשר הצלבנים חזרו אליה בראשות מנהיגם ריצ'רד לב הארי. הם שיקמו את העיר וביצרו אותה בחפיר, חומה, מגדל ושערים. חומת העיר הוקמה על גבי סוללה בגובה 10 מ' ואורכה הוא כ-3.4 ק"מ, מהם כ-1.2 ק"מ לאורך חוף הים. לשם חיזוק החומה שולבו בה עמודים רומיים. בחומה היו כחמישים וארבעה מגדלים, ובפינתה הדרומית-מזרחית הייתה מצודה. הכניסה לעיר הייתה באמצעות ארבעה שערים.

הבצלצלים, שמקורם מאשקלון ושגדלו בסביבתה עוד מימי היוונים, היום נחשבים למרכיב חשוב ביותר במטבח הצרפתי. הצרפתים מכנים אותם Shallot, שזה שיבוש צרפתי לשם “Ash[k]ellon”. נחמד לחשוב שאולי הסיבה שהבצל כלכך חשוב לצרפתים, מלבד הטעם העדין שלו, היא קיומו של זיכרון היסטורי עממי-צרפתי לקרבות אשקלון.