גובהו של ים המלח - התפתחות התעלומה...

היי חברים, איך היה לכם הסופ"ש?

השבת שלי אתמול הייתה מצויינת. עם הקבוצה המעורבת שלי (אנשים מ-6 מדינות שבאו ללמוד בארץ על משטרת ישראל) יצאנו לטיול ומנוחה בים המלח. אחת העצירות הראשונות שלנו הייתה בתצפית מדידת גובה פני הים בדרך ירושלים – יריחו. חשבתי שזאת הזדמנות לדבר קצת על המדידות של ים המלח.

הגובה הממוצע של פני הים התיכון בארץ ישראל נקבע על ידי המנדט הבריטי בשנת 1920. בעזרת מכשיר מדידה שנקרא מראוגרף (Mareographe) בוצעו לאורך חופי הים התיכון, בעיקר בנמלים, אלפי מדידות במשך שנה שלמה בכל שעות היום וחושב הגובה הממוצע בכל אזור מדידה. על סמך מדידות אלו הוחלט שגובה פני הים (גובה אפס) הוא באזור נמל יפו. נקודת האפס מצוינת במקום זה וניתן לראות את סימונה על החוף ביפו. עד היום, כל ציוני הגובה במדינת ישראל מצוינים ביחס לנקודה זו, הן בסימון במפות והן בנקודות הקבע.

זה לגבי הים התיכון. אבל עד לשנת 1837 לא שיער איש, כי ים-המלח נמוך מפני הים. הדבר התגלה כמעט באקראי. כשהתברר הדבר, להפתעת העולם כולו, בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה ה- 19, הכריזה החברה הגיאוגראפית המלכותית הבריטית על תחרות בין המדענים, לקביעת גובהו המדויק של ים-המלח ביחס לפני הים. האפשרות שטרם הוכחה, כי ים-המלח הוא המקום הנמוך ביותר על-פני כדור הארץ, עוררה עניין עולמי רב. עם השנים נוסף לעניין התיאורטי גם היבט מעשי. ככל שהתקדם המחקר התברר, כי לאור ההתפתחויות המדיניות באזור וההתקדמות במימוש הרעיון הנושן של חיבור ים-סוף עם הים-התיכון, עשויה להיות לתופעה זו גם חשיבות גיאופוליטית.

במרס 1837 הפליגה ספינה קטנה על-פני ים-המלח, ובה שני אנגלים, מור (Moore) ובק (Beke), . לאחר שהשיקו אותה בים-המלח עסקו במדידת חופי הימה בשיטות טריאנגולציה ובאיסוף דוגמאות של צמחים ומינרלים. הם גילו תגלית חשובה: גובהו של מפלס המים של האגם אינו קבוע. הם שמו לב לכך, כי על החוף היו סימני הצפות של הים, שהיו שם במפלסים גבוהים יותר בעבר. אך תגליתם החשובה ביותר הייתה כשמדדו את גובהו היחסי של ים -המלח באמצעות טמפרטורת הרתיחה של המים. להפתעתם גילו, כי בים - המלח טמפרטורה זו גבוהה מהרגיל. הטמפרטורה בה רותחים המים מושפעת על-ידי לחץ האוויר. בגובה פני הים רותחים המים בטמפרטורה של 100 מעלות. אבל ככל שיורדים בגובה, עולה לחץ האוויר ועמו עולה טמפרטורת הרתיחה.

לכן, בק ומור הגיעו למסקנה כי האגם המלוח חייב להיות נמוך משמעותית מגובה פני הים. עקב כך שמסעם של בק ומור היה מלא תלאות וקשה, הם לא יכלו לקחת עימם ברומטר (שהיה ידוע כבר אז) ולכן שיטה זו של הסקת מסקנות הייתה גסה יותר ופחות אפקטיבית. ברומטר הכספית היה מכשיר שביר ומגושם, ובשל רגישותו ואורכו (כמטר אחד) לא ניתן היה לטלטלו בנוחות.

עכשיו שימו לב, השניים הגיעו למסקנה, כי גובהו של ים-המלח הינו כ- 150 מ' מתחת לפני הים!! (כיום כ-400 מ'). עורכו של בטאון החברה הגיאוגרפית המלכותית דיווח על תגלית זו בזהירות על מנת לא לעורר מחלוקות: 'נראה, שים-המלח נמוך במידה ניכרת מים-התיכון', פרסום צנוע זה חולל תחרות מדעית נמרצת לקביעת הגובה המדויק של ים-המלח.

בערך בשנת 1867 הגיעה משלחת של ה-PEF לארץ ישראל (Palestine Exploration Fund). משלחת זאת מומנה על ידי ארגון בריטי למטרת מחקר של ארץ ישראל והמזרח התיכון. בתחילה המשלחת לא הגיעה עד לים המלח אלא שמה דגש על ירושלים וצפון הארץ. בשנת 1913 יצאו אנשי ה-PEF לבדוק ולחקור את ים המלח ואת הסיבות לירידת מפלס המים. בהגיעם לחוף הצפוני הם תרו אחר סלע גדול שממנו להתחיל את המדידות. הם מצאו סלע כזה ליד עינות פ'שחה וחרטו סימן עם אותיות PEF כ-50 ס"מ מגובה פני המים. מנקודה זאת הם התחילו למדוד. סלע ה-PEF נמצא על כביש 90 של היום כ-2 ק"מ דרומית לכניסה לעינות צוקים (עין פשחה). הכביש עצמו נמצא כ-4 מטר מתחת לחריטה, מה שמראה בבירור את ירידת מפלס המים מתחילת המאה ה-20 ועד היום. די מבהיל אמת....

אריה בירושלים? בית הקברות ממילא ואגדת מערת האריה.

בית הקברות ממילא נמצא בין הרחובות הלל, מנשה בן ישראל ואגרון בירושלים. ממש במרכזה של העיר. במקום הנדל"ן הכי טוב של הבירה. אז מה סיפורו?

המתחם קיים כבית קברות מימי האימפריה הממלוכית. האזור נודע במקום קבורה עוד מימי רומי! הארכיאולוג והחוקר שארל קלרמון גנו שחקר את ירושלים במאה ה-19 חפר באיזור ומצא לטענתו קברים ועדויות לפעילות מימי הרומאים. ידוע כי המקום היה פעיל מאותה תקופה מפני שבתוך בית הקברות שוכנת בריכת ממילא, בריכת להזנת מים לעיר העליונה שככל הנראה נבנתה בימיו של הורדוס הגדול.

ככל הנראה למוסלמים היה מאוד חשוב להיקבר באיזור זה. ההיסטוריון מוג'יר א-דין שכתב במאה ה-15 העיד כי "מי שנקבר בירושלים, במקום הנקרא זייתון אל-מלך (היא ממילא), ייקבר, אם אפשר לומר כך, בשמים התחתונים". רוב הנקברים זוהו כאנשי מעלה ויחס, ביניהם לא מעט שופטים, מושלים וכן נשים צדקניות ועשירות. כמו היום גם אז, מי שידו הייתה משגת יכול היה לשמור לעצמו חלקת קבורה מפוארת, באיזור מתפתח של העיר. השאר, ובכן, סיפורם אינו ידוע ברוב הפעמים.

בית הקברות מבחינה נופית מאוד יפה. בין הקברים צומחים עצים מקומיים מוכרים, כמו אלונים, ברושים ואורנים, אך בולטת גם האלה האטלנטית הגולה בעיר. רוב העצים עתיקים למדי, חלקם בני מאות שנים.

השם ממילא בא משיבוש של המילים "מָאמִן אללה", כלומר "מקום מבטחים של אללה", כשהכוונה היא כי גם המוות אינו בשליטתנו. זהו שמו הרשמי של בית הקברות בערבית גם בימינו. ישנה אגדה אורבנית (אחת מיני רבות באיזור זה) הסוברת כי השם 'ממילא' הוא שמה של גבירה מוסלמית שהייתה בעלת הקרקע בימי הביניים. כך או כך, השם חצה את גבולות בית הקברות, ומשמש גם את שכונת ממילא הסמוכה. בימי הביניים נקרא בית הקברות גם בשם "זייתון אל-מלכ" - "זיתֵי המלך", כמוזכר לעיל בדברי מוג'יר א-דין.

אחד המבנים המרשימים ביותר הנמצאים בבית הקברות הוא "תורבת כובכייה". לפני שנבנה מבנה הקבר הזה, לא היה בית קברות באיזור. בית הקברות התפתח סביב לקבר המפואר הזה. זהו קברו של מושל צפת בתקופה הממלוכית - עָלָאא' א-דין אָידוּרְדָי אל כּוּבָּאכִּי. הלה ביקש להיקבר בירושלים, ולכן הובא אליה לאחר מותו ונקבר סמוך לחומותיה המערביים ולשער יפו, בשטח שהיה אז ריק מיישוב. על פתח התורבה מופיעה כתובת ועליה שמו של אל כּוּבָּאכִּי ותאריך פטירתו על פי הלוח המוסלמי (1289 על פי הספירה הכללית. לפי האמונה הורה אל כּוּבָּאכִּי להקים את קברו מחלקי קברים של כמרים צלבניים מכנסיית הקבר.

כשחפר קלרמון גנו בבית הקברות הוא מצא קבר בסגנון לא מוסלמי שאין עליו כתובת. ההערכה היא כי הקבר הוא מהתקופה הצלבנית. הקבר קטן אך שלם מאוד ובזה עומד ייחודו. כיום הקבר נמצא מערבית לבריכת ממילא ומוקף בגדר ביטחון קטנה.

אחד הסיפורים המוכרים ביותר עם בית הקברות הוא הסיפור על מערת האריה. על גבולו המערבי של בית הקברות, בצמוד לרחוב מנשה בן ישראל, ישנם מערת קבורה ושרידי כנסייה שבנויה על מקום המכונה בשם "מערת האריה". האגדה הירושלמית הקשורה במערה זו מסופרת בשלוש גרסאות: על פי הגרסה הנוצרית מלאה המערה בעצמות הרוגי הכיבוש הפרסי שהתרחש בשנת 614  לספירה. הפרסים והיהודים טבחו בנוצרים והשליכו את גופותיהם בשטח בית הקברות. המלך הפרסי ציווה לאסוף ולשרוף אותן, אך אז לפתע הופיע אריה פלאי שאסף את העצמות למערה והגן עליהן. הגרסה היהודית מספרת סיפור דומה, אלא שהפעם ההרוגים הם יהודים, והטובחים הם היוונים. הגרסה המוסלמית מספרת כי במערה מצויים קדושים מוסלמים שנקברו בתחומי בית הקברות, עד שלילה אחד פרצה דליקה ושרפה את העצים ואת המצבות. הקדושים ניצלו באורח נס כאשר אללה העביר את עצמותיהם למערה, וכדי שלא יאונה להן כל רע, הציב שם אריה ענק השומר על עצמות הקדושים מדי לילה.

אז יש לנו סיפור אחד בשלוש גרסאות, ובכולם מופיע אריה. לפי כל הדעות, צריך להיות בסיס לסיפור האריה, אפילו אם רוב הפרטים בסיפור בדויים. חוץ מזה שהאריה הוא סמלו של שבט יהודה נשאלת השאלה היא האם יכול להיות שפעם, לפני מאות שנים, כשבאזור לא היה ישוב עירוני, והחומה הייתה די רחוקה, האם יתכן כי הסתובבו בהרי ירושלים אריות? והאם יתכן כי אחד מהם הגיע והתיישב באזור ממילא של היום? ואם יתכן שאלו שבדו את הסיפורים האלו, על אריה ששמור על העצמות, האם הם ראו את אותו לביא?

נהריים - אתר של אור ותקווה בארץ חרבה

הנוף מסביב צחיח, אין זו הפתעה, אנחנו בתחילת הקיץ בארץ ישראל. למרות החום והיובשנות לשמאלנו נמצא עמק פורה של עיקול נהר הירדן. מימינו נמצא הירמוך היורד מהחורן ומתנקז אל הירדן בדיוק בנקודה זו. אנחנו על אי בדיוק בין הירדן לירמוך. מימינו כמו מאתגרת אותנו לנדוד אל נבכי הזכרון הלאומי עומדת תחנת הכוח של נהריים. 

הסיפור של תחנת הכוח בנהריים, של הזקן רוטנברג, היא אתוס לאומי כמעט כמו מצדה, רצח רבין או סיפור תל חי. כמעט אף אחד לא מכיר את הסיפור. תחנת הכוח היא סמל ונקודת ציון בבניית הארץ, אבן פינה בהתיישבות היהודית בארץ ישראל בכלל הנבנית ובעבר הירדן בפרט.

פנחס רוטנברג, שמכונה הזקן, התכוון לבנות ארבע תחנות כוח בארץ ישראל של המנדט הבריטי. נקודת ההתחלה למפעלו של רוטנברג היה מאמר של מהנדס צעיר, נחום וילבושביץ שמו, שעלה לארץ ובידיו הסכם על ייסודה של חברה ושמה "פיתוח תעשיות בארץ-ישראל". השנה היתה שנת 1903. בארץ שלטו התורכים, ו"וילבוש", שהיה בקי בשיטות ניצול מקורות המים במולדתו רוסיה, ערך סקר דומה על מקורות המים בארץ. הוא פירסם אותו בעיתון היהודי "החיים היהודיים" שיצא לאור ברוסיה תחת הכותרת " כוחות המים של ארץ ישראל".

אלו היו שנים מתוחות, של יריבות בין פלגים, בין עמים, ובין החלוצים והשלטון הבריטי הקשה. תוכניתו המקורית של רוטנברג הייתה הקמת 13 תחנות כוח הידרואלקטריות בארץ ישראל. לאחר הרבה מאמצים והרבה "שכנועים" קיבל רוטנברג זיכיון לשימוש במי הירדן במשך כ-70 שנה וניצול של המים לטובת הפקת חשמל.

עבודות הבנייה של המפעל בנהריים החלו באוגוסט 1927. באמצעות מסילת רכבת העמק הקרובה, שהוספו לה שלוחות שהגיעו לאתר התחנה, הועברו הכלים הכבדים דרושים לביצוע עבודות החפירה והבניין.. במקום הוקמה גם תחנת רכבת להסעת העובדים (כיום אפשר לבקר בה). בנוסף למבנה תחנת הכוח תוכננה והוקמה מערכת של מאגרים, סכרים ותעלות.

ב-13 בפברואר 1931, זמן קצר לפני שעמדו להפעיל את התחנה, התרחש שיטפון גדול. ספיקת המים בשיטפון הוערכה ב-1200 ממ"ק - כמות כפולה מהמתוכנן. הדופן הדרומית של תעלת המים הראשית נפרצה ונגרם לאתר נזק רב, כולל הרס אתר המיתוג שמוקם בין התעלה לבין הירדן. הפועלים, שהיו חלוצים בנפשם, היו מוכנים לתקן את הנזק ללא תשלום משכורות, תמורת מזון בלבד אך רוטנברג הצליח לגייס מימון להשלמת תחנת הכח (איפה רוח כזו היום?).

בתחנה בנהריים הותקנו שלוש טורבינות והוכן מקום לטורבינה רביעית שלא הותקנה. הספק התחנה היה כ-18 מגה ואט חשמל. ניסיונות ההרצה והפקת החשמל בתחנת הכוח בנהריים החלו בחורף שנת 1932. ב-9 ביולי 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה, שהשטח היה תחת אחריותו, ופנחס רוטנברג. סמוך למפעל בנהריים הוקם בעבר הירדן המזרחי יישוב לשיכון עובדי המפעל ומשפחותיהם - תל אור. השם ניתן בהיותו קרוב וקשור לתחנת הכוח.

שנה אחר כך עלתה לשלטון בגרמניה המפלגה הנאצית. באותן שנים יכלו יהודים לצאת מגרמניה ורכושם איתם. שנת 1935 היתה שיאה של העלייה החמישית, וליישוב היהודי בארץ נוספו למעלה מ-60 אלף איש. חלקם הביא עימם אמצעים וידע, שאיפשרו הקמת תעשייה וחרושת. אלה היו זקוקים לחשמל, והמפעל של רוטנברג היה יכול לספקו. בשנים אלה הוקמו עוד תחנות-כוח בחיפה ובתל-אביב, ואילו נהריים סיפקה בסך הכל חמישית מכלל אספקת החשמל בארץ. למרות זאת, ייחודה היה במיקום, בגבולה המזרחי של הארץ, ובניצול משאבים מקומיים, ללא צורך באספקת דלק במכליות.

נפילת נהריים במלחמת השחרור היא אחת הפרשיות המוזרות שהתרחשו במלחמה זו. חיילי הלגיון תקפו את קיבוץ גשר, שהדרך אליו עברה לצד תחנת-הכוח בנהריים. אנשי נהריים לא יכלו לעזור הרבה לחבריהם, ושימשו רק צומת להעברת ידיעות אל שאר חלקי הארץ. אברהם דסקל, מנהל התחנה, התקשר בטלפון למלך עבדאללה ודרש ממנו להפסיק את ההתקפה (בעקבות ההבנות שהגיעה המשלחת של גולדה מאיר עם עבדאללה). הושגה הפסקת אש, ובמסגרתה נדרשו אנשי גשר לפנות את תחנת המשטרה שעל גדות הירדן. אברהם דסקל התנדב למשימת התיאום ויצא במכוניתו, כשעליה דגל לבן, למסור את הידיעות. בעת שחיכו להגעת החבר שנשלח לתל-אביב לצורך התייעצות, הוברחו הנשים והילדים מגשר, ובשעות החשכה החלו להגיע כוחות תגבורת של אנשי ההגנה. פגישה נוספת של גולדה מאיר עם המלך עבדאללה נערכה ברבת-עמון. גולדה, שעברה דרך נהריים, התחפשה לערביה רעולת פנים, וכך הגיעה אל בית הארמון. עבדאללה התנצל ואמר שאין הוא יכול לעמוד בהבטחתו. לעומת זאת הוסכם על הפעלתה של תחנת-הכוח, בתנאי שלא יישארו בה אנשים שאינם נושאים תעודות-זהות של עבר הירדן ואינם חיוניים להפעלת התחנה.

כל נושאי הנשק נתבקשו למסור את נשקם, והפיקוח על המקום היה בידי השלטון הצבאי הערבי. אפשרות אחרת היתה לדומם את המכונות ולעזוב את המפעל. האחראי על השמירה במקום, יוסף בלובשטיין, התנגד בכל כוחו לכניעה. הוא חשש שאם ינטשו את התחנה, היא תיכבש בידי הירדנים. תשובת מפקדת ההגנה היתה, שאספקת החשמל חשובה יותר, ובלובשטיין נאלץ לעזוב בדרך חשאית עם לוחמי ההגנה, שנשאו עליהם את כל הנשק והתחמושת שיכלו לשאת, כדי למסור לידי הירדנים כמה שפחות. מחסני התחנה והצרכניה נבזזו בידי ירדנים ועירקים שהגיעו למקום, בסיוע כפריים מן הסביבה. כל עובדי נהריים, כשלושיםבמספר, ובתוכם שתי נשים, הובלו לכלא ירדני ושהו בשבי במשך תשעה חודשים. מעטים מהם זכו לבקר בנהריים לאחר חתימת הסכמי השלום עם ירדן.

היום ניתן לבקר באי השלום (האי שעליו ממוקמת תחנת נהריים), הנמצא בשליטה של ממלכת ירדן. התיאום נעשה דרך קיבוץ אשדות יעקב. זאת אולי הדרך היחידה להגיע לירדן ללא דרכון. תחילת הסיור בכביש צר החותך את תעלת האפס, אותה תעלה ענקית שמטרתה להשוות ולווסת את מי הנהרות המגיעים אל המתקן במקרים של גאות. לאורך הדרך אפשר לראות את הירמוך זורם לאיתו עד שהוא מתחבר אל הירדן. הכביש מוביל אותנו אל ראש הגבעה שבה נמצאת תחנת משמר ירדנית, אותה תחנה שממנה ירה חייל ירדני בקבוצה של תלמידות ישראליות ששהו במקום לביקור בשנת 1997. כיום התחנה נטושה. מראש הגבעה מתפרש נוף ארץ ישראלי יפייפה, של אזורים נטועים וצמחייה ענפה. הכביש מתעקל בעדינות סביב שיפולי הגבעה ומגיע לתחנת הרכבת של עובדי נהריים. עד היום ניתן לראות ציורי וכיתובי קיר שרשמו המחכים בתחנה, כזכר דומם לתקופה שהייתה ואינה.