הנוף מסביב צחיח, אין זו הפתעה, אנחנו בתחילת הקיץ בארץ ישראל. למרות החום והיובשנות לשמאלנו נמצא עמק פורה של עיקול נהר הירדן. מימינו נמצא הירמוך היורד מהחורן ומתנקז אל הירדן בדיוק בנקודה זו. אנחנו על אי בדיוק בין הירדן לירמוך. מימינו כמו מאתגרת אותנו לנדוד אל נבכי הזכרון הלאומי עומדת תחנת הכוח של נהריים.
הסיפור של תחנת הכוח בנהריים, של הזקן רוטנברג, היא אתוס לאומי כמעט כמו מצדה, רצח רבין או סיפור תל חי. כמעט אף אחד לא מכיר את הסיפור. תחנת הכוח היא סמל ונקודת ציון בבניית הארץ, אבן פינה בהתיישבות היהודית בארץ ישראל בכלל הנבנית ובעבר הירדן בפרט.
פנחס רוטנברג, שמכונה הזקן, התכוון לבנות ארבע תחנות כוח בארץ ישראל של המנדט הבריטי. נקודת ההתחלה למפעלו של רוטנברג היה מאמר של מהנדס צעיר, נחום וילבושביץ שמו, שעלה לארץ ובידיו הסכם על ייסודה של חברה ושמה "פיתוח תעשיות בארץ-ישראל". השנה היתה שנת 1903. בארץ שלטו התורכים, ו"וילבוש", שהיה בקי בשיטות ניצול מקורות המים במולדתו רוסיה, ערך סקר דומה על מקורות המים בארץ. הוא פירסם אותו בעיתון היהודי "החיים היהודיים" שיצא לאור ברוסיה תחת הכותרת " כוחות המים של ארץ ישראל".
אלו היו שנים מתוחות, של יריבות בין פלגים, בין עמים, ובין החלוצים והשלטון הבריטי הקשה. תוכניתו המקורית של רוטנברג הייתה הקמת 13 תחנות כוח הידרואלקטריות בארץ ישראל. לאחר הרבה מאמצים והרבה "שכנועים" קיבל רוטנברג זיכיון לשימוש במי הירדן במשך כ-70 שנה וניצול של המים לטובת הפקת חשמל.
עבודות הבנייה של המפעל בנהריים החלו באוגוסט 1927. באמצעות מסילת רכבת העמק הקרובה, שהוספו לה שלוחות שהגיעו לאתר התחנה, הועברו הכלים הכבדים דרושים לביצוע עבודות החפירה והבניין.. במקום הוקמה גם תחנת רכבת להסעת העובדים (כיום אפשר לבקר בה). בנוסף למבנה תחנת הכוח תוכננה והוקמה מערכת של מאגרים, סכרים ותעלות.
ב-13 בפברואר 1931, זמן קצר לפני שעמדו להפעיל את התחנה, התרחש שיטפון גדול. ספיקת המים בשיטפון הוערכה ב-1200 ממ"ק - כמות כפולה מהמתוכנן. הדופן הדרומית של תעלת המים הראשית נפרצה ונגרם לאתר נזק רב, כולל הרס אתר המיתוג שמוקם בין התעלה לבין הירדן. הפועלים, שהיו חלוצים בנפשם, היו מוכנים לתקן את הנזק ללא תשלום משכורות, תמורת מזון בלבד אך רוטנברג הצליח לגייס מימון להשלמת תחנת הכח (איפה רוח כזו היום?).
בתחנה בנהריים הותקנו שלוש טורבינות והוכן מקום לטורבינה רביעית שלא הותקנה. הספק התחנה היה כ-18 מגה ואט חשמל. ניסיונות ההרצה והפקת החשמל בתחנת הכוח בנהריים החלו בחורף שנת 1932. ב-9 ביולי 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה, שהשטח היה תחת אחריותו, ופנחס רוטנברג. סמוך למפעל בנהריים הוקם בעבר הירדן המזרחי יישוב לשיכון עובדי המפעל ומשפחותיהם - תל אור. השם ניתן בהיותו קרוב וקשור לתחנת הכוח.
שנה אחר כך עלתה לשלטון בגרמניה המפלגה הנאצית. באותן שנים יכלו יהודים לצאת מגרמניה ורכושם איתם. שנת 1935 היתה שיאה של העלייה החמישית, וליישוב היהודי בארץ נוספו למעלה מ-60 אלף איש. חלקם הביא עימם אמצעים וידע, שאיפשרו הקמת תעשייה וחרושת. אלה היו זקוקים לחשמל, והמפעל של רוטנברג היה יכול לספקו. בשנים אלה הוקמו עוד תחנות-כוח בחיפה ובתל-אביב, ואילו נהריים סיפקה בסך הכל חמישית מכלל אספקת החשמל בארץ. למרות זאת, ייחודה היה במיקום, בגבולה המזרחי של הארץ, ובניצול משאבים מקומיים, ללא צורך באספקת דלק במכליות.
נפילת נהריים במלחמת השחרור היא אחת הפרשיות המוזרות שהתרחשו במלחמה זו. חיילי הלגיון תקפו את קיבוץ גשר, שהדרך אליו עברה לצד תחנת-הכוח בנהריים. אנשי נהריים לא יכלו לעזור הרבה לחבריהם, ושימשו רק צומת להעברת ידיעות אל שאר חלקי הארץ. אברהם דסקל, מנהל התחנה, התקשר בטלפון למלך עבדאללה ודרש ממנו להפסיק את ההתקפה (בעקבות ההבנות שהגיעה המשלחת של גולדה מאיר עם עבדאללה). הושגה הפסקת אש, ובמסגרתה נדרשו אנשי גשר לפנות את תחנת המשטרה שעל גדות הירדן. אברהם דסקל התנדב למשימת התיאום ויצא במכוניתו, כשעליה דגל לבן, למסור את הידיעות. בעת שחיכו להגעת החבר שנשלח לתל-אביב לצורך התייעצות, הוברחו הנשים והילדים מגשר, ובשעות החשכה החלו להגיע כוחות תגבורת של אנשי ההגנה. פגישה נוספת של גולדה מאיר עם המלך עבדאללה נערכה ברבת-עמון. גולדה, שעברה דרך נהריים, התחפשה לערביה רעולת פנים, וכך הגיעה אל בית הארמון. עבדאללה התנצל ואמר שאין הוא יכול לעמוד בהבטחתו. לעומת זאת הוסכם על הפעלתה של תחנת-הכוח, בתנאי שלא יישארו בה אנשים שאינם נושאים תעודות-זהות של עבר הירדן ואינם חיוניים להפעלת התחנה.
כל נושאי הנשק נתבקשו למסור את נשקם, והפיקוח על המקום היה בידי השלטון הצבאי הערבי. אפשרות אחרת היתה לדומם את המכונות ולעזוב את המפעל. האחראי על השמירה במקום, יוסף בלובשטיין, התנגד בכל כוחו לכניעה. הוא חשש שאם ינטשו את התחנה, היא תיכבש בידי הירדנים. תשובת מפקדת ההגנה היתה, שאספקת החשמל חשובה יותר, ובלובשטיין נאלץ לעזוב בדרך חשאית עם לוחמי ההגנה, שנשאו עליהם את כל הנשק והתחמושת שיכלו לשאת, כדי למסור לידי הירדנים כמה שפחות. מחסני התחנה והצרכניה נבזזו בידי ירדנים ועירקים שהגיעו למקום, בסיוע כפריים מן הסביבה. כל עובדי נהריים, כשלושיםבמספר, ובתוכם שתי נשים, הובלו לכלא ירדני ושהו בשבי במשך תשעה חודשים. מעטים מהם זכו לבקר בנהריים לאחר חתימת הסכמי השלום עם ירדן.
היום ניתן לבקר באי השלום (האי שעליו ממוקמת תחנת נהריים), הנמצא בשליטה של ממלכת ירדן. התיאום נעשה דרך קיבוץ אשדות יעקב. זאת אולי הדרך היחידה להגיע לירדן ללא דרכון. תחילת הסיור בכביש צר החותך את תעלת האפס, אותה תעלה ענקית שמטרתה להשוות ולווסת את מי הנהרות המגיעים אל המתקן במקרים של גאות. לאורך הדרך אפשר לראות את הירמוך זורם לאיתו עד שהוא מתחבר אל הירדן. הכביש מוביל אותנו אל ראש הגבעה שבה נמצאת תחנת משמר ירדנית, אותה תחנה שממנה ירה חייל ירדני בקבוצה של תלמידות ישראליות ששהו במקום לביקור בשנת 1997. כיום התחנה נטושה. מראש הגבעה מתפרש נוף ארץ ישראלי יפייפה, של אזורים נטועים וצמחייה ענפה. הכביש מתעקל בעדינות סביב שיפולי הגבעה ומגיע לתחנת הרכבת של עובדי נהריים. עד היום ניתן לראות ציורי וכיתובי קיר שרשמו המחכים בתחנה, כזכר דומם לתקופה שהייתה ואינה.
