הצבא הרוסי והעיר ברלין - סיפור אהבה

ההיסטוריה חוזרת על עצמה. השחקנים משתנים והתנאים הפוליטיים, תרבותיים וכלכליים בטח אינם דומים, אבל ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. או לפחות ככה אומרים. קצרה היריעה מלדון בנכונות קביעה זו אבל סיפורנו היום הוא דוגמא טובה למעגליות שאנחנו כל כך בטוחים שקיימת.

המלחמות הטוטאליות של תחילת המאה ה-20 היו נוראיות, זוועתיות, קשות וכואבות שבהן עמים ומדינות התנגשו אחד באחר לאזרחים רבים נטבחו בהמוניהם. למשל, יותר מעשרים מיליון אזרחים וחיילים רוסיים נהרגו במלחמת העולם השנייה.

לרוסים יש היסטוריה עתיקת יומין עם העם הגרמני ומלחמת העולם שנייה אינה הפעם הראשונה שצבא רוסי כבש ושלט בברלין. הרקע, דומה מאוד לשנות הארבעים של המאה ה-20 – מלחמת שבע השנים. מלחמת עולם, פראית קשה ואכזרית המערבת את רוב מדינות אירופה, יבשת אמריקה, הודו והפיליפינים כשקרבות מתחוללים גם בצפון אפריקה. אכן, מלחמת עולם. מצד אחד עמדו אנגליה, פרוסיה, הנובר ופורטוגל ומצד שני אוסטריה, פרוסיה, צפרד, ספרד, שוודיה וסקסוניה. הסיבה – מלחמות ירושה בין בית המלוכה הבריטי לצרפתי שכללו יריבויות מרות גם בתוך בתי המלוכה האחרים באירופה.

בשנת 1758 הרוסים שאננים לאחר סדרה של ניצחונות בשנתיים הקודמות. האוסטרים מלקקים את פצעיהם מקרבות קשים באיזור סלציה שבפרוסיה. כשנה לאחר מכן, ב-1759 הכוח המשולב של רוסיה ואוסטריה נחל כמה תבוסות מידיו של פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, והתקדמותם לתוך פרוסיה נעצרה כמעט לגמרי. בגלל ניצחונותיו ורצונו לבלום את הרוסים, שלח פרידריך את צבאו הממוקם בברלין לעבר סליציה כדי להנחית מכה ניצחת על הכוח המשולב המתקדם.

בשלב זה, הפילדמרשל האוסטרי פנה אל עמיתו הרוסי, הרוזן  גוטליב היינריך טוטלנבאן (מוצאו סקסוני גרמני) על מנת שזה ישלח כוח חלוץ ויטול את ההזדמנות לכבוש את ברלין הבלתי מוגנת. המפתח היה מהירות. טוטלבאן שלח כוח המורכב כמעט לגמרי מפרשים קלים וקוזאקים על מנת שהם יגיעו לברלין לפני שפרידריך יזהה את האיום ויחזיר את צבאו הם דאגו שהם לא יצליחו לבזוז את העיר. טוטלבאן העדיף להשתמש בטקטיקה המכונה Coup de Main – התקפה מהירה מאוד שמשיגה את מטרותיה במהלומה אחת (בדומה לבליץ הגרמני 200 שנה מאוחר יותר).

התוכנית נחלה תבוסה מהר מאוד. מפקד הפרשים בברלין שנשאר עם כוח מליציה קטן הצליח לארגן מתנדבים וכ-2000 מגינים יצאו לפגוש את הכוח הרוסי הדוהר. הם הצליחו להדוף אותם אל מעבר לשערי העיר ולמנוע מהם כניסה. זמן קצר מאוחר יותר האוסטרים הגיעו לעזרת הרוסים עם כוח של כ-20 אלף חיילים. באותו זמן, הנסיך יוג'ין מוויטנברג הצליח להגיע לברלין עם כוח מגן של כ-16,000 איש. למרות עיבוי השורות, מגיני העיר ראו כי ידם על התחתונה ואין הם יכולים לעמוד במתקפה משולבת רוסית – אוסטרית לאורך זמן או בכלל. ולכן, מועצת העיר החליטה להיכנע ולמסור את העיר לידי הרוסים. למה לידיהם ולא לאוסטרים כשברור היה שהאוסטרים הם הרוב בצבא התוקף? ובכן, אוסטריה ופרוסיה היו יריבות מרות ונראה אז לפרוסים כי יהיה זה פחות משפיל להיכנע לרוסים.

הדעות היו חלוקות במחנה הכובש מה עליהם לעשות עם העיר. בעוד שהאוסטרים רצו לנקום בברלינאים ולבזוז את העיר עד יובש, הרוסים העדיפו לשמור על איפוק על מנת לשמור על המוניטין הבינלאומי שלה כבעלת כבוד. כארבעה ימים לאחר כיבוש העיר הכוח הכובש נסוג לאחר שבזז כמה אלפי רובים, תחמושת ומצרכים לצבאו ובעצם הצליח להשיג את מטרותיו האסטרטגיות – להשפיל עד עפר את פרוסיה. מה גם שאני בטוח כי השמועה שפרידריך בדרכו צפונה עם כוח גדול סייעה לנסיגה המהירה.

המלחמה לא הטיבה עם פרוסיה ונראה כי גורלה אבוד בשנת 1762.ולמרות זאת המאורעות של אותה שנה יזכרו בתודעה הגרמנית ב"נס של בית ברנדנבורג". באותה שנה נפטרה אליזבתה, צארית רוסיה ואחיינה פטר השלישי עלה לשלטון. פטר, שהיה פרו גרמני בכל רמ"ח אבריו, החליט לסיים את המלחמה ולכרות שלום עם פרוסיה.

מסופר כי בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, כשצבאו של סטלין היה כבר בפאתי ברלין, היטלר סיפר לעוזריו שהוא מקווה ומאמין שהאומה הגרמנית תזכה לעוד "נס של בית ברנדנבורג" ויקרה משהו מופלא, כמו מותו של רוזוולט או מריבה קשה בין צ'רצ'יל לסטאלין. 

המסדר הגילברטיאני - יזמות דתית בימי הביניים.

היי חברים, הרבה זמן לא התראינו. מצטער על זה, היתי בחופשה. ובכן חופשה מנטלית בעצם. אך הסיפור הוא ארוך והיריעה קצרה היא ולכן נעבור מיידית לתוכן היומי. אבל נכון שהתגעגתם?

היום נכיר לכם את המסדר הגילברטיני, אחד מהמסדרים הדתיים הפחות מוכרים ששלטו באנגליה של ימי הביניים. היחודיות של מסדר זה שהוא אנגלי מהיסודות ועד לפדחותיהם של הנזירים וכובעי הנזירות.

הכל התחיל עם אדם בשם גילברט שנולד בכפר בשם סמפרינגהם במחוז לינקולנשייר. בניגוד למנהג של התקופה אביו לא שלחו להיות שולייה של אביר ובבוא העת להיות אביר בעצמו. במקום קרבות ועלמות במצוקה, גילברט נשלח לפאריס ללמוד תיאולוגיה ולהתחיל בקריירה מסעירה של כומר. כשחזר מפאריס המסעירה ב-1120 קיבל משרת פקיד באחוזת הבישופ של דיאוכזיית לינקולן. בזמנו הפנוי התחיל בית ספר לבנים ובנות (בית הספר היסודי בכפר עדיין קרוי על שמו ).  לאחר כמה שנים כמנהל בית הספר הוא הוסמך לכמורה על ידי מחליפו של הבישופ, אלכסנדר. נכון לציין שגילברט בכלל לא היה מעוניין במשרות הכנסייתיות בהתחלה והעדיף להיות מורה ולקדם את חייו במסלול זה. לאחר כמה שנים הוצעה לו משרת הארכידיקון של לינקולן אך הוא סירב בתואנה שהוא לא מכיר דרך בטוחה מזה לגיהנום. נראה כי דעתו בשלב זה הייתה מוצקה לגבי משרות כנסייתיות והאחריות המוסרית הנלווית אליהן.

שנת 1130 הייתה שנה מכרעת בחייו של גילברט. באותה שנה אביו נפטר והוא קיווה להשפיע בצורה משמעותית יותר על האדיקות באיזורו. לכן, חשב להקים מנזר. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו הוא ויתר והחליט כי מנזר גברים זאת עבודה קשה מידי וכנראה לא תצליח. לכן, אסף 7 נשים שאותן לימד בבית הספר כשהיו נערות והקים מנזר נזירות על פי המודל הציסרטרסיאני. מטרתו הייתה להעתיק ככל שיכול את החיים המונסטיים של מנזר סיטו בדרום צרפת (Citeaux). בעצת אב המזנר של ריבו Rievaulx)) גילברט הוסיף אחים ואחיות חלוניים ׂ(lay brothers and sisters) לשבע הנזירות שדאגו לכל התפקידים החילוניים של המנזר. אותם הוא לקח מהשכבות הנחשלות והעניות ביותר של הכפרים והעיירות בסביבתו.

במשך שמונה שנים המנזר הקטן של גילברט התפתח וגדל עד שבשנת 1139 התווסף סניף נוסף של המסדר הגילברטיני. כאות הוקרה הבישופ אלכסנדר נתן למסדר את האי האוורהולם כדי שיקום עליו מנזר מבודד (אחת המטרות של המסדרים הציסטרסיאנים). לאחר שהמסדר התבסס ונוספו סניפים חדשים, יצא גילברט לצרפת לבקש מאב המנזר של סיטו שיקבל אחריות מנהלית על מסדרו (כל מנזר, אפילו של נזירות, צריך נזירים אחראיים). את הדבר הזה אב המנזר של סיטו סירב לעשות בתואנה שהם אינם יכולים לשלוט על נשים. גילברט היוזם בתגובה החליט להצמיד למנזרי הנזירות שלו כמרים מוסמכים, והקים קהילה של נזירים אוגוסטיניאנים מסופחים שדרכם הייתה הרגולה של אוגוסטינוס הקדוש (canons regular). לאחר רפורמה זו, כל בית של המסדר הגילברטיני כלל 4 קהילות – נזירות, אחים חילוניים, אחיות חילוניות וכמרים. במהלך השנתיים הבאות לאחר חזרתו של גילברט מצרפת נוסדו עוד ועוד בתים גילברטיאנים ובסך הכל 13 סניפים של המסדר הוקמו במהלך חייו.

המסדר הגילברטיאני היה מאוד פופולארי עד דעיכתו, בעיקר מפני שהיה המסדר הנזירי היחיד שהיה כולו אנגלי, ללא תלות בכוחות חיצוניים כמו מסדרים אחרים. המלוכה הבריטית אהבה עובדה זו בעיקר מפני שהנאמנות של הנזירים לכתר הייתה מוחלטת. למרות זאת, לקראת סוף המאה ה-14 המסדר איבד רבות מנכסיו וחבריוו הפכו לעניים מרודים. המלך הנרי ה-6 ניסה להציל את המסדר מפשיטת רגל וביטל כל התחייבות כספית של הנזירים. התחייבות זו לא עברה עם הכתר ליורשיו. המסדר גם לא ניצל מהרפורמות של הנרי ה-8.  ולאחר שהנרי החליט לבטל את המנזרים והנזירות, גם המסדר הגילברטיני מצא את עצמו תחת חוד הגרזן. מכת המוות האחרונה הייתה בשנת 1545 כשאב המסדר הגילברטיני האחרון , רוברט הולברייט, קודם לארכיבישופות של יורק. לאחר מהלך זה בעצם המסדר פוזר כשהוא כולל 26 בתים. 

בשנת 1202 כ-12 שנה לאחר מותו הוא הוכרז כקדוש. 

ברכות לזוג המלכותי ולדוכס החדש. דוכסות קיימברידג', מי את?

רבותי, ההיסטוריה התרחשה לפני כמה ימים מול עיניהם הנפעמות של כשני מילארד צופים ברחבי העולם. נתיניה הרבים של מלכת אנגליה – בארצות כמו הממלכה המאוחדת, קנדה, הודו, אוסטרליה, ג'מייקה (ואפילו בארצות הברית), קיוו להציץ בשמלתה המפוארת של קייט מידלטון ובמדיו המצוחצחים של הנסיך וויליאם. זהו יום חג ידידיי ואפילו אנו, שדווקא לכבוד המאורע זוכרים בגאווה את ההיסטוריה הבריטית שלנו, חוגגים ברוב חוצות.

בבית המלוכה הבריטי קיימת מסורת נפלאה. כמתנת חתונה המלכה מעניקה תארי אצולה לבני ובנות בית המלוכה. מנהג נפוץ הוא שצאצאיו הישירים של השליט מקבלים תואר דוכס, שהוא תואר האצולה הגבוה ביותר הקיים בהיררכיית האצולה הבריטית, חוץ מהמלך. כך לדוגמא, הנסיך אנדרו, בנה השני של המלכה אליזבת', קיבל את התואר דוכס יורק ורוזן אינוורנס ביום חתונתו. היום, ברוב הדר וכבוד מאופק קיבל הנסיך וויליאם, נכדה של המלכה, את תואר דוכס קיימברידג' ואילו אשתו החדשה והנאווה, קייט, הועלתה לדרגת דוכסית.

במסורת הבריטית התואר דוכס קיימברידג' אינו חדש אך עם זאת אינו תואר רב מעלה, כדוגמאת תואר דוכס יורק. דוכסות קיימברידג' נוצרה בעקבות הצורך, שהתעורר במהלך המאות, להעניק עוד ועוד תארי אצולה לחברים וידידים למלך. היסטורית, דוכס קיימברידג' לא הועבר בירושה אלא ניתן במקרים שונים, בהתאם לצרכי הממלכה. הוא הוענק סה"כ חמש פעמים ונכחד אחרי דור או שניים.

הראשון להחזיק בתואר דוכס קיימברידג' היה ג'יימס סטיוארט, בנו של דוכס יורק מאשתו הראשונה, בשנת 1664.  ג'יימס נפטר בגיל צעיר, ללא יורשים, ואחיו הצעיר אדגר קיבל את התואר. אבוי, גם הוא נפטר בגיל מוקדם והתואר לא הוענק בשלישית. כשנה  לאחר מכן צ'רלס סטיוארט, בנו של דוכס יורק מאשתו השנייה קיבל את תואר דוכס קיימברידג' מהמלך אך גם הוא נפטר בהיותו כבן חודש. התואר נכחד בשנית והוחזר למאגר התארים הלא מנוצלים של הממלכה.

לאחר מותו של דוכס קיימברידג' הפעוט שושלת יורק איבדה את דוכסות קיימברידג'. התואר הועבר לג'ורג', הנסיך הבוחר של הנובר (Elector Prince)  שקיבל את התואר הדוכס ה-1 של קיימברידג'. ב-1727 ג'ורג' הומלך למלך ג'ורג' ה-1 והתואר אוחד עם המלוכה ונכחד כתואר עצמאי, בפעם הרביעית. במהלך המאה ה-19 הוענק התואר רק פעם אחת, לבנו השביעי של המלך ג'ורג' השלישי. הוא היה היחיד שהצליח להעביר לבנו בירושה את התואר. התואר הפסיק להתקיים בשנת 1904 כשהנסיך ג'ורג', נכדו של המלך ג'ורג' ה-3 מת ללא יורשים. כיום, הנסיך וויליאם הוא הראשון מבית ווינדזור שמוענק לו התואר.

מומחים לאצולה הבריטים גורסים כי הנסיך וויליאם קיבל את התואר היא מפני שהוא מאוד בריטי באופיו. לפי צ'ארלס קיד, העורך של האתר  Debrett's(המדריך לאצולה ולאריסטורקרטיה הבריטית), כולם מכירים את העיר קיימברידג' ולכן התואר משמש גם לזיהוי אצולה בריטית בצורה כמעט מיידית.

למרות זאת, היסטורית ישנן כמה סיבות מדוע הזיהוי של בית המלוכה הבריטי עם קיימברידג' אינו טבעי. ראשית במלחמת העולמות המשתוללת בין אוניברסיטת אוקספורד ובין קיימברידג', אוקספורד נשארה ותמיד תהיה מזוהה יותר עם המלוכה הבריטית. אוניברסיטת קייברידג' הולידה מתוכה פוריטנים רבים שדאגו להתריס ולהתסיס נגד בית המלוכה. שנית, לקיימברידג' יש גם היסטוריה עקובה מדם הקשורה עם המלוכה הבריטית. אוליבר קרומוול, המהפכן הפוריטני הגדול שערף את ראשו של צארלס ה-1 סטיוארט ב-1657, היה איש קיימברידג'. שלישית, אחרי החזרת המלוכה בסיום תקופתו של קרומוול, אוניברסיטת קיימברידג' הרשתה הדפסת ספרים ועלונים הקוראים נגד בית סטיוארט ואילו אוקספורד הורתה שאין להכניס פוליטיקה לכתלי הלימוד ואסרה כל פרסום של חומר תעמולה אנטי מלוכני. זה היה אמנם שלילה גסה של חופש הביטוי אך אוקספורד זכתה בחסד מלכותי על מהלך זה.

ולמרות זאת, אף חבר מבית המלוכה הבריטי לא החזיק תארי כבוד רמי מעלה של אוניברסיטת אוקספורד ובמהלך השנים האוניברסיטה ובית המלוכה התרחקו זו מזה. להבדיל, כמה וכמה אצילים זוטרים ובכירים, ממזרים למלכים וקרובים כאלו ואחרים של בית המלוכה הבריטי קיבלו תארי כבוד ופרופסורה מאוניברסיטת קיימברידג'. וכך לאחר יותר מ-100 שנה האוניברסיטה קיבלה את הכבוד המגיע לה. מי אמר שהפוליטיקה אינה משחקת תפקיד?