רחוב המלך ג'ורג' בירושלים

היי חברים! היום נעסוק באחד מן הרחובות החשובים ביותר בעיר הבירה שלנו. רחוב המלך גו'רג נהפך לחלק מהמרכז האורבני העסקי של ירושלים רק בשנות ה-30. הרחוב נחנך בימי המנדט הבריטי. במלאת שבע שנים לכיבוש ירושלים על ידי הצבא הבריטי בראשות אלנבי, ונקרא על שם המלך הבריטי באותה העת - המלך ג'ורג' החמישי. 

לוח אבן שנקבע בבניין מס' 2 ברחוב מנציח את מעמד חנוכתו של הרחוב, שנערכה ביום 9 בדצמבר  1924 במעמד הנציב העליון סיר הרברט סמואל, מושל מחוז ירושלים-יפו, סיר רונלד סטורס וראש העיר ראג'ב נשאשיבי.

הרבה לפני שרחוב המלך ג'ורג' נהפך לרחוב מרכזי ופועם, כפי שאני מכירים אותו היום, במקום נוסד בית מחסה לבנות יתומות ונערות בשם "טליתא קומי" ביוזמה גרמנית לותרנית. הבניין נוסד  בשנת 1868 ועמד עד שנת 1924 (!) בודד, עד לסלילת הרחוב וראשית הבנייה היהודית והערבית באזור. המבנים היחידים שהיו דרומית אל בית היתומות היו אכסניה ובית ספר גרמני קתולי במעלה רחוב הלל של היום שנוסד בשנת 1887 ובית הספר לאומנויות, "בצלאל" שהוקם ברחוב שמואל הנגיד של היום בשנת 1908. חשוב לזכור שהרחובות הלל ושמואל הנגיד לא היו קיימים אז!

הרחוב נמשך מצומת הרחובות יפו ושטראוס ועד לכיכר צרפת שבשכונת רחביה, בה הוא פוגש ברחובות רמב"ן, גרשון אגרון, שדרות בן מימון ורחוב קרן היסוד שם הוא מסתיים. במקור נמשך הרחוב גם מכיכר צרפת ועד כיכר פלומר וגן הפעמון, אולם חלק זה של הרחוב הוסב ל'קרן היסוד' בראשית שנות המדינה.

בתקופת המנדט הבריטי מרכז העיר הוסב למרכז עירוני מודרני שרוב חנויותיו היו בבעלות יהודית. הרחוב הראשון שהתפתח היה רחוב יפו, שכבר היה רחוב מרכזי בתקופה העות'מנית. בהמשך התפתח מה שכונה ה"משולש" הירושלמי – רחובות יפו, המלך ג'ורג' ובן יהודה.

בתחילת 1948  שינו אנשי הלח"י את שמו של הרחוב ל"רחוב דוד המלך", במחאה על קריאת שם רחוב ראשי בירושלים על שם מלך זר. באישון לילה הסירו אנשי הארגון את שלטי הרחוב והחליפום. לאחר קום המדינה פנתה ממשלת בריטניה רשמית לשלטונות המדינה בבקשה להשיב את שם הרחוב לרחוב המלך ג'ורג'. הבקשה התקבלה ושמו של רחוב המלך ג'ורג' הושב לרחוב בשל היותו המלך הבריטי שבתקופתו ניתנה הצהרת בלפור, להבדיל מבנו ג'ורג' השישי שבתקופתו ניתנו הספרים הלבנים והחריף המאבק עם השלטון הבריטי .דוד המלך "פוצה" בקריאת שם רחוב "יוליאן" (על שם הקיסר יוליאנוס הכופר) על שמו.

גובהו של ים המלח - התפתחות התעלומה...

היי חברים, איך היה לכם הסופ"ש?

השבת שלי אתמול הייתה מצויינת. עם הקבוצה המעורבת שלי (אנשים מ-6 מדינות שבאו ללמוד בארץ על משטרת ישראל) יצאנו לטיול ומנוחה בים המלח. אחת העצירות הראשונות שלנו הייתה בתצפית מדידת גובה פני הים בדרך ירושלים – יריחו. חשבתי שזאת הזדמנות לדבר קצת על המדידות של ים המלח.

הגובה הממוצע של פני הים התיכון בארץ ישראל נקבע על ידי המנדט הבריטי בשנת 1920. בעזרת מכשיר מדידה שנקרא מראוגרף (Mareographe) בוצעו לאורך חופי הים התיכון, בעיקר בנמלים, אלפי מדידות במשך שנה שלמה בכל שעות היום וחושב הגובה הממוצע בכל אזור מדידה. על סמך מדידות אלו הוחלט שגובה פני הים (גובה אפס) הוא באזור נמל יפו. נקודת האפס מצוינת במקום זה וניתן לראות את סימונה על החוף ביפו. עד היום, כל ציוני הגובה במדינת ישראל מצוינים ביחס לנקודה זו, הן בסימון במפות והן בנקודות הקבע.

זה לגבי הים התיכון. אבל עד לשנת 1837 לא שיער איש, כי ים-המלח נמוך מפני הים. הדבר התגלה כמעט באקראי. כשהתברר הדבר, להפתעת העולם כולו, בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה ה- 19, הכריזה החברה הגיאוגראפית המלכותית הבריטית על תחרות בין המדענים, לקביעת גובהו המדויק של ים-המלח ביחס לפני הים. האפשרות שטרם הוכחה, כי ים-המלח הוא המקום הנמוך ביותר על-פני כדור הארץ, עוררה עניין עולמי רב. עם השנים נוסף לעניין התיאורטי גם היבט מעשי. ככל שהתקדם המחקר התברר, כי לאור ההתפתחויות המדיניות באזור וההתקדמות במימוש הרעיון הנושן של חיבור ים-סוף עם הים-התיכון, עשויה להיות לתופעה זו גם חשיבות גיאופוליטית.

במרס 1837 הפליגה ספינה קטנה על-פני ים-המלח, ובה שני אנגלים, מור (Moore) ובק (Beke), . לאחר שהשיקו אותה בים-המלח עסקו במדידת חופי הימה בשיטות טריאנגולציה ובאיסוף דוגמאות של צמחים ומינרלים. הם גילו תגלית חשובה: גובהו של מפלס המים של האגם אינו קבוע. הם שמו לב לכך, כי על החוף היו סימני הצפות של הים, שהיו שם במפלסים גבוהים יותר בעבר. אך תגליתם החשובה ביותר הייתה כשמדדו את גובהו היחסי של ים -המלח באמצעות טמפרטורת הרתיחה של המים. להפתעתם גילו, כי בים - המלח טמפרטורה זו גבוהה מהרגיל. הטמפרטורה בה רותחים המים מושפעת על-ידי לחץ האוויר. בגובה פני הים רותחים המים בטמפרטורה של 100 מעלות. אבל ככל שיורדים בגובה, עולה לחץ האוויר ועמו עולה טמפרטורת הרתיחה.

לכן, בק ומור הגיעו למסקנה כי האגם המלוח חייב להיות נמוך משמעותית מגובה פני הים. עקב כך שמסעם של בק ומור היה מלא תלאות וקשה, הם לא יכלו לקחת עימם ברומטר (שהיה ידוע כבר אז) ולכן שיטה זו של הסקת מסקנות הייתה גסה יותר ופחות אפקטיבית. ברומטר הכספית היה מכשיר שביר ומגושם, ובשל רגישותו ואורכו (כמטר אחד) לא ניתן היה לטלטלו בנוחות.

עכשיו שימו לב, השניים הגיעו למסקנה, כי גובהו של ים-המלח הינו כ- 150 מ' מתחת לפני הים!! (כיום כ-400 מ'). עורכו של בטאון החברה הגיאוגרפית המלכותית דיווח על תגלית זו בזהירות על מנת לא לעורר מחלוקות: 'נראה, שים-המלח נמוך במידה ניכרת מים-התיכון', פרסום צנוע זה חולל תחרות מדעית נמרצת לקביעת הגובה המדויק של ים-המלח.

בערך בשנת 1867 הגיעה משלחת של ה-PEF לארץ ישראל (Palestine Exploration Fund). משלחת זאת מומנה על ידי ארגון בריטי למטרת מחקר של ארץ ישראל והמזרח התיכון. בתחילה המשלחת לא הגיעה עד לים המלח אלא שמה דגש על ירושלים וצפון הארץ. בשנת 1913 יצאו אנשי ה-PEF לבדוק ולחקור את ים המלח ואת הסיבות לירידת מפלס המים. בהגיעם לחוף הצפוני הם תרו אחר סלע גדול שממנו להתחיל את המדידות. הם מצאו סלע כזה ליד עינות פ'שחה וחרטו סימן עם אותיות PEF כ-50 ס"מ מגובה פני המים. מנקודה זאת הם התחילו למדוד. סלע ה-PEF נמצא על כביש 90 של היום כ-2 ק"מ דרומית לכניסה לעינות צוקים (עין פשחה). הכביש עצמו נמצא כ-4 מטר מתחת לחריטה, מה שמראה בבירור את ירידת מפלס המים מתחילת המאה ה-20 ועד היום. די מבהיל אמת....

אריה בירושלים? בית הקברות ממילא ואגדת מערת האריה.

בית הקברות ממילא נמצא בין הרחובות הלל, מנשה בן ישראל ואגרון בירושלים. ממש במרכזה של העיר. במקום הנדל"ן הכי טוב של הבירה. אז מה סיפורו?

המתחם קיים כבית קברות מימי האימפריה הממלוכית. האזור נודע במקום קבורה עוד מימי רומי! הארכיאולוג והחוקר שארל קלרמון גנו שחקר את ירושלים במאה ה-19 חפר באיזור ומצא לטענתו קברים ועדויות לפעילות מימי הרומאים. ידוע כי המקום היה פעיל מאותה תקופה מפני שבתוך בית הקברות שוכנת בריכת ממילא, בריכת להזנת מים לעיר העליונה שככל הנראה נבנתה בימיו של הורדוס הגדול.

ככל הנראה למוסלמים היה מאוד חשוב להיקבר באיזור זה. ההיסטוריון מוג'יר א-דין שכתב במאה ה-15 העיד כי "מי שנקבר בירושלים, במקום הנקרא זייתון אל-מלך (היא ממילא), ייקבר, אם אפשר לומר כך, בשמים התחתונים". רוב הנקברים זוהו כאנשי מעלה ויחס, ביניהם לא מעט שופטים, מושלים וכן נשים צדקניות ועשירות. כמו היום גם אז, מי שידו הייתה משגת יכול היה לשמור לעצמו חלקת קבורה מפוארת, באיזור מתפתח של העיר. השאר, ובכן, סיפורם אינו ידוע ברוב הפעמים.

בית הקברות מבחינה נופית מאוד יפה. בין הקברים צומחים עצים מקומיים מוכרים, כמו אלונים, ברושים ואורנים, אך בולטת גם האלה האטלנטית הגולה בעיר. רוב העצים עתיקים למדי, חלקם בני מאות שנים.

השם ממילא בא משיבוש של המילים "מָאמִן אללה", כלומר "מקום מבטחים של אללה", כשהכוונה היא כי גם המוות אינו בשליטתנו. זהו שמו הרשמי של בית הקברות בערבית גם בימינו. ישנה אגדה אורבנית (אחת מיני רבות באיזור זה) הסוברת כי השם 'ממילא' הוא שמה של גבירה מוסלמית שהייתה בעלת הקרקע בימי הביניים. כך או כך, השם חצה את גבולות בית הקברות, ומשמש גם את שכונת ממילא הסמוכה. בימי הביניים נקרא בית הקברות גם בשם "זייתון אל-מלכ" - "זיתֵי המלך", כמוזכר לעיל בדברי מוג'יר א-דין.

אחד המבנים המרשימים ביותר הנמצאים בבית הקברות הוא "תורבת כובכייה". לפני שנבנה מבנה הקבר הזה, לא היה בית קברות באיזור. בית הקברות התפתח סביב לקבר המפואר הזה. זהו קברו של מושל צפת בתקופה הממלוכית - עָלָאא' א-דין אָידוּרְדָי אל כּוּבָּאכִּי. הלה ביקש להיקבר בירושלים, ולכן הובא אליה לאחר מותו ונקבר סמוך לחומותיה המערביים ולשער יפו, בשטח שהיה אז ריק מיישוב. על פתח התורבה מופיעה כתובת ועליה שמו של אל כּוּבָּאכִּי ותאריך פטירתו על פי הלוח המוסלמי (1289 על פי הספירה הכללית. לפי האמונה הורה אל כּוּבָּאכִּי להקים את קברו מחלקי קברים של כמרים צלבניים מכנסיית הקבר.

כשחפר קלרמון גנו בבית הקברות הוא מצא קבר בסגנון לא מוסלמי שאין עליו כתובת. ההערכה היא כי הקבר הוא מהתקופה הצלבנית. הקבר קטן אך שלם מאוד ובזה עומד ייחודו. כיום הקבר נמצא מערבית לבריכת ממילא ומוקף בגדר ביטחון קטנה.

אחד הסיפורים המוכרים ביותר עם בית הקברות הוא הסיפור על מערת האריה. על גבולו המערבי של בית הקברות, בצמוד לרחוב מנשה בן ישראל, ישנם מערת קבורה ושרידי כנסייה שבנויה על מקום המכונה בשם "מערת האריה". האגדה הירושלמית הקשורה במערה זו מסופרת בשלוש גרסאות: על פי הגרסה הנוצרית מלאה המערה בעצמות הרוגי הכיבוש הפרסי שהתרחש בשנת 614  לספירה. הפרסים והיהודים טבחו בנוצרים והשליכו את גופותיהם בשטח בית הקברות. המלך הפרסי ציווה לאסוף ולשרוף אותן, אך אז לפתע הופיע אריה פלאי שאסף את העצמות למערה והגן עליהן. הגרסה היהודית מספרת סיפור דומה, אלא שהפעם ההרוגים הם יהודים, והטובחים הם היוונים. הגרסה המוסלמית מספרת כי במערה מצויים קדושים מוסלמים שנקברו בתחומי בית הקברות, עד שלילה אחד פרצה דליקה ושרפה את העצים ואת המצבות. הקדושים ניצלו באורח נס כאשר אללה העביר את עצמותיהם למערה, וכדי שלא יאונה להן כל רע, הציב שם אריה ענק השומר על עצמות הקדושים מדי לילה.

אז יש לנו סיפור אחד בשלוש גרסאות, ובכולם מופיע אריה. לפי כל הדעות, צריך להיות בסיס לסיפור האריה, אפילו אם רוב הפרטים בסיפור בדויים. חוץ מזה שהאריה הוא סמלו של שבט יהודה נשאלת השאלה היא האם יכול להיות שפעם, לפני מאות שנים, כשבאזור לא היה ישוב עירוני, והחומה הייתה די רחוקה, האם יתכן כי הסתובבו בהרי ירושלים אריות? והאם יתכן כי אחד מהם הגיע והתיישב באזור ממילא של היום? ואם יתכן שאלו שבדו את הסיפורים האלו, על אריה ששמור על העצמות, האם הם ראו את אותו לביא?