יום שני, 4 ביולי 2011

המסדר הגילברטיאני - יזמות דתית בימי הביניים.





היי חברים, הרבה זמן לא התראינו. מצטער על זה, היתי בחופשה. ובכן חופשה מנטלית בעצם. אך הסיפור הוא ארוך והיריעה קצרה היא ולכן נעבור מיידית לתוכן היומי. אבל נכון שהתגעגתם?


היום נכיר לכם את המסדר הגילברטיני, אחד מהמסדרים הדתיים הפחות מוכרים ששלטו באנגליה של ימי הביניים. היחודיות של מסדר זה שהוא אנגלי מהיסודות ועד לפדחותיהם של הנזירים וכובעי הנזירות.
הכל התחיל עם אדם בשם גילברט שנולד בכפר בשם סמפרינגהם במחוז לינקולנשייר. בניגוד למנהג של התקופה אביו לא שלחו להיות שולייה של אביר ובבוא העת להיות אביר בעצמו. במקום קרבות ועלמות במצוקה, גילברט נשלח לפאריס ללמוד תיאולוגיה ולהתחיל בקריירה מסעירה של כומר. כשחזר מפאריס המסעירה ב-1120 קיבל משרת פקיד באחוזת הבישופ של דיאוכזיית לינקולן. בזמנו הפנוי התחיל בית ספר לבנים ובנות (בית הספר היסודי בכפר עדיין קרוי על שמו ).  לאחר כמה שנים כמנהל בית הספר הוא הוסמך לכמורה על ידי מחליפו של הבישופ, אלכסנדר. נכון לציין שגילברט בכלל לא היה מעוניין במשרות הכנסייתיות בהתחלה והעדיף להיות מורה ולקדם את חייו במסלול זה. לאחר כמה שנים הוצעה לו משרת הארכידיקון של לינקולן אך הוא סירב בתואנה שהוא לא מכיר דרך בטוחה מזה לגיהנום. נראה כי דעתו בשלב זה הייתה מוצקה לגבי משרות כנסייתיות והאחריות המוסרית הנלווית אליהן.

שנת 1130 הייתה שנה מכרעת בחייו של גילברט. באותה שנה אביו נפטר והוא קיווה להשפיע בצורה משמעותית יותר על האדיקות באיזורו. לכן, חשב להקים מנזר. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו הוא ויתר והחליט כי מנזר גברים זאת עבודה קשה מידי וכנראה לא תצליח. לכן, אסף 7 נשים שאותן לימד בבית הספר כשהיו נערות והקים מנזר נזירות על פי המודל הציסרטרסיאני. מטרתו הייתה להעתיק ככל שיכול את החיים המונסטיים של מנזר סיטו בדרום צרפת (Citeaux). בעצת אב המזנר של ריבו Rievaulx)) גילברט הוסיף אחים ואחיות חלוניים ׂ(lay brothers and sisters) לשבע הנזירות שדאגו לכל התפקידים החילוניים של המנזר. אותם הוא לקח מהשכבות הנחשלות והעניות ביותר של הכפרים והעיירות בסביבתו.

במשך שמונה שנים המנזר הקטן של גילברט התפתח וגדל עד שבשנת 1139 התווסף סניף נוסף של המסדר הגילברטיני. כאות הוקרה הבישופ אלכסנדר נתן למסדר את האי האוורהולם כדי שיקום עליו מנזר מבודד (אחת המטרות של המסדרים הציסטרסיאנים). לאחר שהמסדר התבסס ונוספו סניפים חדשים, יצא גילברט לצרפת לבקש מאב המנזר של סיטו שיקבל אחריות מנהלית על מסדרו (כל מנזר, אפילו של נזירות, צריך נזירים אחראיים). את הדבר הזה אב המנזר של סיטו סירב לעשות בתואנה שהם אינם יכולים לשלוט על נשים. גילברט היוזם בתגובה החליט להצמיד למנזרי הנזירות שלו כמרים מוסמכים, והקים קהילה של נזירים אוגוסטיניאנים מסופחים שדרכם הייתה הרגולה של אוגוסטינוס הקדוש (canons regular). לאחר רפורמה זו, כל בית של המסדר הגילברטיני כלל 4 קהילות – נזירות, אחים חילוניים, אחיות חילוניות וכמרים. במהלך השנתיים הבאות לאחר חזרתו של גילברט מצרפת נוסדו עוד ועוד בתים גילברטיאנים ובסך הכל 13 סניפים של המסדר הוקמו במהלך חייו.


המסדר הגילברטיאני היה מאוד פופולארי עד דעיכתו, בעיקר מפני שהיה המסדר הנזירי היחיד שהיה כולו אנגלי, ללא תלות בכוחות חיצוניים כמו מסדרים אחרים. המלוכה הבריטית אהבה עובדה זו בעיקר מפני שהנאמנות של הנזירים לכתר הייתה מוחלטת. למרות זאת, לקראת סוף המאה ה-14 המסדר איבד רבות מנכסיו וחבריוו הפכו לעניים מרודים. המלך הנרי ה-6 ניסה להציל את המסדר מפשיטת רגל וביטל כל התחייבות כספית של הנזירים. התחייבות זו לא עברה עם הכתר ליורשיו. המסדר גם לא ניצל מהרפורמות של הנרי ה-8.  ולאחר שהנרי החליט לבטל את המנזרים והנזירות, גם המסדר הגילברטיני מצא את עצמו תחת חוד הגרזן. מכת המוות האחרונה הייתה בשנת 1545 כשאב המסדר הגילברטיני האחרון , רוברט הולברייט, קודם לארכיבישופות של יורק. לאחר מהלך זה בעצם המסדר פוזר כשהוא כולל 26 בתים. 

בשנת 1202 כ-12 שנה לאחר מותו הוא הוכרז כקדוש. 

יום שני, 2 במאי 2011

ברכות לזוג המלכותי ולדוכס החדש. דוכסות קיימברידג', מי את?




רבותי, ההיסטוריה התרחשה לפני כמה ימים מול עיניהם הנפעמות של כשני מילארד צופים ברחבי העולם. נתיניה הרבים של מלכת אנגליה – בארצות כמו הממלכה המאוחדת, קנדה, הודו, אוסטרליה, ג'מייקה (ואפילו בארצות הברית), קיוו להציץ בשמלתה המפוארת של קייט מידלטון ובמדיו המצוחצחים של הנסיך וויליאם. זהו יום חג ידידיי ואפילו אנו, שדווקא לכבוד המאורע זוכרים בגאווה את ההיסטוריה הבריטית שלנו, חוגגים ברוב חוצות.

בבית המלוכה הבריטי קיימת מסורת נפלאה. כמתנת חתונה המלכה מעניקה תארי אצולה לבני ובנות בית המלוכה. מנהג נפוץ הוא שצאצאיו הישירים של השליט מקבלים תואר דוכס, שהוא תואר האצולה הגבוה ביותר הקיים בהיררכיית האצולה הבריטית, חוץ מהמלך. כך לדוגמא, הנסיך אנדרו, בנה השני של המלכה אליזבת', קיבל את התואר דוכס יורק ורוזן אינוורנס ביום חתונתו. היום, ברוב הדר וכבוד מאופק קיבל הנסיך וויליאם, נכדה של המלכה, את תואר דוכס קיימברידג' ואילו אשתו החדשה והנאווה, קייט, הועלתה לדרגת דוכסית.

במסורת הבריטית התואר דוכס קיימברידג' אינו חדש אך עם זאת אינו תואר רב מעלה, כדוגמאת תואר דוכס יורק. דוכסות קיימברידג' נוצרה בעקבות הצורך, שהתעורר במהלך המאות, להעניק עוד ועוד תארי אצולה לחברים וידידים למלך. היסטורית, דוכס קיימברידג' לא הועבר בירושה אלא ניתן במקרים שונים, בהתאם לצרכי הממלכה. הוא הוענק סה"כ חמש פעמים ונכחד אחרי דור או שניים.

הראשון להחזיק בתואר דוכס קיימברידג' היה ג'יימס סטיוארט, בנו של דוכס יורק מאשתו הראשונה, בשנת 1664.  ג'יימס נפטר בגיל צעיר, ללא יורשים, ואחיו הצעיר אדגר קיבל את התואר. אבוי, גם הוא נפטר בגיל מוקדם והתואר לא הוענק בשלישית. כשנה  לאחר מכן צ'רלס סטיוארט, בנו של דוכס יורק מאשתו השנייה קיבל את תואר דוכס קיימברידג' מהמלך אך גם הוא נפטר בהיותו כבן חודש. התואר נכחד בשנית והוחזר למאגר התארים הלא מנוצלים של הממלכה.

לאחר מותו של דוכס קיימברידג' הפעוט שושלת יורק איבדה את דוכסות קיימברידג'. התואר הועבר לג'ורג', הנסיך הבוחר של הנובר (Elector Prince)  שקיבל את התואר הדוכס ה-1 של קיימברידג'. ב-1727 ג'ורג' הומלך למלך ג'ורג' ה-1 והתואר אוחד עם המלוכה ונכחד כתואר עצמאי, בפעם הרביעית. במהלך המאה ה-19 הוענק התואר רק פעם אחת, לבנו השביעי של המלך ג'ורג' השלישי. הוא היה היחיד שהצליח להעביר לבנו בירושה את התואר. התואר הפסיק להתקיים בשנת 1904 כשהנסיך ג'ורג', נכדו של המלך ג'ורג' ה-3 מת ללא יורשים. כיום, הנסיך וויליאם הוא הראשון מבית ווינדזור שמוענק לו התואר.

מומחים לאצולה הבריטים גורסים כי הנסיך וויליאם קיבל את התואר היא מפני שהוא מאוד בריטי באופיו. לפי צ'ארלס קיד, העורך של האתר  Debrett's(המדריך לאצולה ולאריסטורקרטיה הבריטית), כולם מכירים את העיר קיימברידג' ולכן התואר משמש גם לזיהוי אצולה בריטית בצורה כמעט מיידית.

למרות זאת, היסטורית ישנן כמה סיבות מדוע הזיהוי של בית המלוכה הבריטי עם קיימברידג' אינו טבעי. ראשית במלחמת העולמות המשתוללת בין אוניברסיטת אוקספורד ובין קיימברידג', אוקספורד נשארה ותמיד תהיה מזוהה יותר עם המלוכה הבריטית. אוניברסיטת קייברידג' הולידה מתוכה פוריטנים רבים שדאגו להתריס ולהתסיס נגד בית המלוכה. שנית, לקיימברידג' יש גם היסטוריה עקובה מדם הקשורה עם המלוכה הבריטית. אוליבר קרומוול, המהפכן הפוריטני הגדול שערף את ראשו של צארלס ה-1 סטיוארט ב-1657, היה איש קיימברידג'. שלישית, אחרי החזרת המלוכה בסיום תקופתו של קרומוול, אוניברסיטת קיימברידג' הרשתה הדפסת ספרים ועלונים הקוראים נגד בית סטיוארט ואילו אוקספורד הורתה שאין להכניס פוליטיקה לכתלי הלימוד ואסרה כל פרסום של חומר תעמולה אנטי מלוכני. זה היה אמנם שלילה גסה של חופש הביטוי אך אוקספורד זכתה בחסד מלכותי על מהלך זה.

ולמרות זאת, אף חבר מבית המלוכה הבריטי לא החזיק תארי כבוד רמי מעלה של אוניברסיטת אוקספורד ובמהלך השנים האוניברסיטה ובית המלוכה התרחקו זו מזה. להבדיל, כמה וכמה אצילים זוטרים ובכירים, ממזרים למלכים וקרובים כאלו ואחרים של בית המלוכה הבריטי קיבלו תארי כבוד ופרופסורה מאוניברסיטת קיימברידג'. וכך לאחר יותר מ-100 שנה האוניברסיטה קיבלה את הכבוד המגיע לה. מי אמר שהפוליטיקה אינה משחקת תפקיד?


יום שלישי, 12 באפריל 2011

דת ומדינה בשושלת מינג - פגישה בין קיסר יונגל לקאראמפה ה-5 של טיבט.


הסיפור הוא תמיד אותו סיפור. יש מלך, והוא היה טוב ואיחד את הממלכה וכל האיכרים והאבירים (או אצילים, תלוי איפה אתה נמצא) היו שמחים ומאושרים בחיים הקטנים והלא מעניינים שלהם. ואז המלך מת וכולם רוצים להיות המלך החדש, במיוחד הבנים שפתאום שכחו מה זאת אהבת אחים. מלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם מתלקחת ובסופה אחד מהבנים מנצח ומוכתר למלך. לאחר הכתרתו הבן המנצח מתחיל לחפש בעלי ברית בכדי להבטיח את מלכותו. הדת מאז ומתמיד הייתה בעלת ברית נפלאה.


 כך היה גם בסין של שושלת מינג. הקיסר האנג-יו (Hongwu) נפטר בשנת 1368 והשאיר אחריו ארבעה בנים. לפני מותו, הקיסר המנוח הכתיר תחתיו את נכדו ובכך הכעיס עליו את בניו האחרים. אחד הבנים הללו היה בחור בשם זיו – די (Zhu-Di). הנסיך הצעיר אמנם נולד לקיסר, אך עקב שמועה שאמו הייתה פלגש למלך, כנראה ממוצא מונגולי או קוריאני, לא נבחר למלוכה. כשראה כי המלוכה אבדה לו הוא התמרד נגד הקיסר החדש (Jianwen Emperor), שהיה בעצם אחיינו. לאחר מלחמת אזרחים ומרד עממי נגד השלטון הלא צודק של הנכד, הוא הצליח לחטוף בשנת 1402 את השלטון והוכתר לקיסר יונגל  (Yongle) של שושלת מינג, בגיל 42.

קיסר יונגל לא הרגיש בטוח בשלטונו, במיוחד לאחר סיום מלחמת האזרחים. בשנים הראשונות היה צורך לרפא את סין הכואבת משנים של מרד, מלחמות (זכרון שלטון המונגולים היה טרי עדיין) ותהפוכות פוליטיות והקיסר החדש בילה את
מיטב זמנו ברדיפה של תומכי השלטון הקודם.

 לאן יפנה הקיסר שלנו? מהיכן יקבל את התמיכה שכל כך היה זקוק לה? כמובן שמהדת. אחת הפעולות הראשונות שעשה הקיסר החדש היה להזמין את הקאראמפה החמישי, דאשין, ראש הזרם הבודהיסטי שנקרא קגיו, בשנת 1403. לפי תרגום טיבטי מהמאה ה-16 של מכתב ההזמנה נראה כי הקיסר היה מאוד מנומס ולבבי בהזמנתו. יחד עם המכתב נשלחו מספר מתנות יקרות ערך (כמו גלילי משי ומטילי כסף) אל הקאראמפה. על מנת למצוא את המנהיג הבודהיסטי ולהזמינו, דבר שכנראה לא היה בכלל קל, נשלחו עוזרו וסריסו של הקיסר, יחד עם נזיר בודהיסטי מחצר המלך בשם Zhi Guang. מסעם של השניים היה ארוך וקשה והם לא חזרו לבירה היקסרית אלא רק בשנת 1407.

הקיסר חש אהדה רבה למנהיג הרוחני הבודהיסטי וכשזה הגיע לבקרו, ב-10 באפריל, 1407, הוא ויתר על מנהגי הכבוד המסורתיים בסין, במיוחד על מנהג ההשתחוות העמוקה (Kowtow) לקיסר. בנוסף הוא כיבד את דאשין בכך שנתן לו מקום לשמאלו והושיב אותו גבוה ממנו. מנהג זה לקוח מהמונגולים, כחיקוי של מנהגו של קובלאי חאן (נכדו של ג'ינגס חאן), שהיה יושב נמוך מהנזיר הטיבטי כשהאחרון היה מייעץ לו בעניינים דתיים. הקאראמפה הטיבטי נשאר חודש שלם בבירה הקיסרית והורעפו עליו מתנות וכיבודים אין סוף.

החשיבות הפוליטית ההיסטורית של ביקור הקאראמפה בנאנג'ינג היה בכך שכונה "מלך" על ידי הקיסר. בכך שהקיסר כינה את הנזיר הבודהיסטי כמלך, הוא ניסה לבנות אמון וברית בין שליטים – אחד ארצי והאחר רוחני, כפי שבזמנם המונגולים נהגו לעשות עם המנהיגים הרוחניים של טיבט. המנהיג הטיבטי סירב להצעת הברית הנדיבה והצליח לשכנע את הקיסר לתת
את התואר למנהיגי זרמים בודהיסטיים אחרים.

הצלחות פוליטיות היו דווקא נחלתו של הקראמפה מול השלטון הסיני על טיבט. המנהיג הטיבטי הצליח לשכנע את הקיסר לא לכפות את כוחו הצבאי על טיבט ולתת לה חופש דתי ואדמיניסטרטיבי (עד כמה שאפשר). אחת מן הצעותיו של הקיסר הייתה לשלוח עם הנזיר כוח צבאי קיסרי לתוך טיבט על מנת להכריח את ראשי הזרמים הבודהיסטיים האחרים להכיר במרותו של דאשין. המנהיג הבודהיסטי דחה את עזרה זו וביקש מהקיסר לא להתערב. כיום דיעות החוקרים חלוקות האם ביקורו של הנזיר הבודהיסטי היה דתי בעיקרו או פוליטי ברובו. בכל מקרה, ביקורו של הקאראמפה החמישי בבירה הסינית, השתתפותו בטקסים וברכותיו את הקיסר סייעו רבות לחזק את התמיכה העממית בקיסר, לאור עלייתו הבעייתית לשלטון.